יום שישי, 27 בדצמבר 2013

לא אקטואלי - 27.12.13

הלבן בעיניים
בתחילה כשהוא הגיע, כולנו שמחנו לראות אותו. קצת הצטלמנו, קצת שיחקנו. אז הוא נשאר. אפילו קצת יותר מדי. ואז כעסנו עליו. ואז קרה הגרוע מכל: נהיינו אדישים אליו. השלג. עדיין פה.

לחזור מהקבר
לאור החלטת בית המשפט לבטל את תוצאות הבחירות בבית שמש, רבים מהמצביעים מתהפכים בקברם. סתם, לא יפה לצחוק על החבר'ה שמוותרים על כמה דקות בגן עדן לטובת הצבעה בבחירות. ועוד יותר לא יפה להטריח אותם להגיע שוב. ועוד לבית שמש.

חסרי ביטחון
חבר'ה, לא צריך להתרגש מכל הפיגועים שמתלווים למשא ומתן. חכו חכו לפיגועים שיהיו כאן כשיגיע לפה השלום בכבודו ובעצמו. בינתיים גורמי ביטחון טוענים כי הפלסטינים לא רוצים אינתיפאדה. מזכיר את הפתגם כלב נובח לא נושך. עכשיו צריך לקוות שהפלסטינים יודעים מה מצופה מהם. ישראל לעומת זאת, מבינה מה מצופה ממנה. רק שלא ברור מדוע ממשלת ישראל רוצה לשחרר רוצחים ביום ראשון. דווקא ביום א'? זה משביז. גם אותם וגם אותנו.

תפסו אמריקה
רוצים לדעת עד כמה ארצות הברית מחוברת למזרח התיכון? הנה ההודעה שהופצה השבוע במייל לאזרחי ארצות הברית בישראל, נשבע לכם, לא נגעתי (רק הדגשתי בצהוב).


האוהב מאזין
עובדה א': מעניין מתי יתגלה שארצות הברית לא מאזינה לצמרת השלטון האיראני.
עובדה ב': האמריקאים ישחררו את ווילי לפני שהם ישחררו את פולארד.

תבינו מזה מה שאתם רוצים על הממשל האמריקאי.

יום שישי, 20 בדצמבר 2013

לא אקטואלי - 20.12.13


תה ערבי
כמה טיבי את רוצה בתה שלך?

כלכלת שלג
בטח שמתם לב שבזכות העובדה שהשלג ביקר במחוזתינו למשך יותר זמן ובכמות יותר גדולה מהרגיל, זכינו לראות פרץ יצירתיות שלא הכרנו בעבר: מבובות שלג של כלבים, דרך איגלואים ועד לפרוטרטים מושלגים של מרן. לעומת זאת, עדיין ניתן היה לחזות בבובות שלג רגילות (שקצת נראו עלובות לצד הסטנדרטים החדשים אליהם נחשפנו). למעשה, גם כלכלת שוק עובדת באופן דומה: כשיש יותר כסף, יש הזדמנויות רבות יותר ליזמים להביא לידי ביטוי את כישרונם (כן, גם אם הם חרדים, כפי שממחישות חלק מהתמונות). נכון, מציאות זו מגדילה את הפערים בחברה, אבל זה בסדר גמור. לא כולם צריכים שתהיה להם בובת השלג הטובה ביותר.



פתיתי שלג
נו, עולם, איך זה היה להיות במצור במשך ארבעה ימים ולא להצליח להגיע לירושלים? נספר לכם כי בתוך שבוע שבועיים יתברר כי השם הנפוץ בישראל לתינוקות בחורף זה: שלג. סקופ נוסף: המוני דתיים לא סימסו השבת בשל הפסקות חשמל. בינתיים קבלו אתגר משמעותי: נראה אתכם עכשיו מוכרים קרח לירושלמים!

תה קר
קר. מרתיח מים. שותה תה. שותה עוד כוס. מתחיל להיות נעים. כוס שלישית. חמים למדי. שוב קר. מרתיח מים. כוס תה. ועוד אחת. הולך לישון. מתכסה בארבע שמיכות. צריך פיפי. קור כלבים. סססאמק. פעם הבאה רק שוקו.

תמונת מחזור
מה הסיפור של כולם עם תמונות שקיעה?! הם יודעים שהשמש חוזרת מחר?

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

לא אקטואלי - 13.12.13


ימינו כקדם
מצור על ירושלים בעשרה בטבת. כמה לא מפתיע.

ללא מחסומים
במסגרת פעילות זכויות אדם כחולבן, הוזמנו לכנס חגיגי של מרכז מינרבה והאיחוד האירופי לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי (היום, לא האדם). ניגשתי לאחת מנשות מחסום ווטש אותה אני מכיר מהביקורים שלי בקלנדיה. היא הייתה, איך לומר, די מופתעת לראות אותנו שם.
- "מה אתם עושים פה? גם אתם לוחמי זכויות אדם?"
- "כמוכן כמונו", חייכתי.
- "אתם לא בדיוק כמונו".
- "נכון. אם היינו בדיוק כמוכן, לא הייתה מטרה לקיום שלנו." בשלב זה החיוך שלי הגיע למימדים עצומים.
- "אני מתפלאת שהזמינו אתכם." אמרה, נתנה לנו את הגב ועשתה לי את היום.
האמת? גם אני הייתי הרבה פחות נחמד אחרי עשור של השכמות בחמש לפנות בוקר.



טיפ
חוק חדש: אנשים שעוזבים ארוחת חבר'ה במסעדה לפני הגשת החשבון ישימו טיפ כפול. רק ככה בסוף לא יהיה חסר טיפ.

מדם ליבו
כך כתב יאיר לפיד בפייסבוק שלו: "אנחנו לא נשתוק. מי שצריך להיות מפוטר, יפוטר. את הנהלים שצריך לשנות, נשנה". מעניין מה הוא יעשה כשיגלה שהשרה הממונה היא שרת הבריאות יעל גרמן. יש סיכוי טוב שאז הוא ישתוק. בינתיים, יעל גרמן, בניגוד לקו המפלגתי, משום מה כן שותקת. האמת? אני לא מבין על מה כל המהומה. גם אני הייתי מסרב לקבל תרומת דם מחבר כנסת. לא פלא שבמדא לא צפו את המארב שהוצב להם: הם עדיין מופתעים שחברי כנסת הגיעו לתרום דם. לכך הם לא נערכו.

ארשת חברתית
כל פעם שצוקרברג מזהה ירידה בשימוש בפייסבוק, הוא מפעיל את אפליקציית השיתופים אשר קיומה ידוע רק ליודעי ח"ן: כך בדיוק מתו איינשטיין, מנדלה ושאר הסלבס. כך התחיל לרדת השלג על ירושלים. וכך כתב יאיר לפיד סטטוס מטומטם.

ערי זהב
מי שחושב שראוי לפעול להורדת יישובים בשם הסיוע להורדת המחירים, פוגע פעמיים בלגיטימציה לקיומה של תל אביב – הן כעיר עברית והן כעיר יקרה.

מלחמת שלג
לא רוצה להתקטנן וזה, אבל לדעתי המדינה צריכה לפצות את כלל תושבי ירושלים ביום חופש נוסף על כך שיש שלג בשישי ולא על יום עבודה. בטח כשנכון לעכשיו, בחורף הנוכחי ירד בירושלים יותר שלג מגשם. למקרה שזה לא מאוחר, אני מבקש לנצל את הבמה ולקרוא לחבריי הירושלמים: חבר'ה, יש לי רעיון! בוא ננסה לשמור בסוד את העובדה שיש לנו שלג בירושלים. ככה התל אביבים לא יגיעו ויהרסו לנו אותו בסוף השבוע.

חורף חם
זה לא חורף אם אחרי משחק כדורגל אני עדיין מרגיש את האצבעות ברגליים. זה חורף.

פיצול אושיות
כולם דיברו השבוע על האלמוני ששימש בתפקיד המתורגמן לשפת הסימנים במהלך טקס האשכבה של מנדלה והאשימו אותו בהתחזות. והנשיא שעמד לצדו, לא מתחזה? כן, ידוע שכבר רצות עכשיו הרבה בדיחות ברשת על כך שגם אובמה הוא מתחזה. אז שיהיה ברור: הבדיחה הראשונה הייתה שלי. כל השאר סתם מתחזים. בינתיים מסתבר שהמתחזה בטקס טוען שיש לו סכיזופרניה. הוא היה צריך לחשוף את זה לפני הבחירות.

מתהפך בקברו
תראו מה זה, אפילו מנהיג השחורים באפריקה בוחר בסוף להיקבר ביוהנסבורג שבשבדיה.

לא דגים ולא ים
זו לא באמת תעלה אם סירת נייר לא יכולה לשוט בה. זה לא באמת ים אם אין בו דגים. זה לא ים סוף אם אין בו סוף ולא הים האדום אם הוא לא אדום. ובהעדר ימים, זו לא באמת תעלת הימים אם ייקח כמה שנים לבנות אותה.

השבט הלבן
אתמול החליט נתניהו לגנוז את הצעת בגין למתווה פראוור ליישום דוח גולדברג הסדרת התיישבות הבדווים בנגב. זה אולי ישמע גזעני, אבל הגזעניים האמיתיים (ועל הדרך גם הטפשים) הם מי שמינו חבורה של אשכנזים לטפל במשא ומתן עם בדווים.

אף חזיר
פעם היה רעיון למנוע משאהידים לבצע את זממם באמצעות קבורתם בעור חזיר, דבר שלפי המאמין ימנע ממנו להגיע לגן עדן. בעקבות התנהגותו האלימה, אני עדיין מתלבט אם את גארי יורופסקי צריך לקבור עטוף במעיל עור או בעלי בייבי. חי או מת. גם הטוויסט בקריירה של מיקי חיימוביץ' דורש התייחסות ראויה. זה התחיל עם יום שני ללא בשר וכרגע זה קמפיין תקשורתי אנטי חרדי (שנתחיל ביום שני בלי חרדים?). בינתיים כדאי לפתוח ביוזמת יום שני בלי מיקי חיימוביץ.

תנועת המחאה
יש משהו לא הוגן בזה שעל צ'ק שאני מפקיד אני צריך לחתום מאחורה, ועל צ'ק שאני נותן אני צריך לחתום מקדימה ולראות את הסכום קופץ לי מול העיניים.

כפל מבצעים
משעמם ברדיו. בא לי שאריק איינשטיין ימות שוב. שוקל לקנות דיסק שלו. אולי קסטה.


יום שישי, 6 בדצמבר 2013

לא אקטואלי - 6.12.13


אקטואלי
בשבוע שעבר עדכנתי על סיום פרסום הטור במוסף היומן של מקור ראשון. בקרוב אתחיל להביא חומרים מקוריים בבמה חדשה. לטובת המנויים בדואל, ד"ר גוגל והרצון הבלתי נשלט לומר אמרתי לכם מבלי להידרש לחפש סטטוסים ישנים יושנים בטיימליין שלי בפייסבוק, אעלה את ההברקות היותר פופולריות מהשבוע האחרון היישר לפה. באופן לא כל כך מפתיע, לא תמצאו שוני רב מהטור האורגינל. מקווה שלא תסבלו יותר מדי.

מי זאת?
אתמול חל היום האחרון של חג החנוכה, הנקרא גם 'זאת חנוכה'. מקובל בחסידות לומר כי ימי החנוכה הם המשך לימים הנוראים, ומי שלא עשה תשובה בעשרת ימי תשובה, תשובתו מתקבלת עד יום השמיני של חנוכה. אז רק שתדעו שסלחתי לכולכם. שוב.

עם הארץ
דף פייסבוק חדש מאפשר לעקוף את חומת התשלום ולקרוא את תכני אתר הארץ בחינם. אני עדיין מחכה לאפליקציה שתשלם לי על קריאת תכנים של העיתון הזה. אפרופו הארץ, שמעתי שלעיתון הארץ יש בעיה עם החנוכיה שמופיעה ברקע מהדורת החדשות. ועם שם העיתון אין להם בעיה???

עוגות חנק
הבדווים לא יסכימו לקבל אף פיתרון ממשלתי בעניינם פשוט משום שההנהגה הבדווית רוצה לאכול שלוש עוגות ולהשאיר אותן שלמות. עוגה ראשונה, היא עוגת הבעלות על הקרקע. הבדווים רוצים להיות בעלים של שטח משלהם, אך בגודל כזה שיאפשר להם להמשיך ולקיים אורח חיים נוודי. החוקרים הפסאודו אקדמיים שתומכים בהם, מבקשים לגבות אותם באמצעות המונח המומצא 'נוודים למחצה'. עוגה שנייה, היא עוגת השירותים והזכויות. הבדווים מעוניינים שהמדינה המודרנית תדאג לכל זכויותיהם והשירותים הנלווים לכך, מחינוך, בריאות, כבישים, מים, ביוב ושאר תשתיות. אבל הם מסרבים לשלם את המחיר הנדרש מאוכלוסיה המבקשת לעבור הליכי תכנון מסודרים. בערך כמו ילד קטן שרוצה לקחת איתו את כל הצעצועים לכל מקום שהוא הולך. עוגה שלישית, היא העוגה הלאומית. מנהיגי ערביי ישראל רואים בסוגייה הבדווית קרקע פוריה להכפשת המדינה היהודית וככלי במאבק האנטי ישראלי נגד מדינת ישראל. על נשק תעמולתי כזה לא מוותרים כל כך בקלות. אז מה ממשלת ישראל צריכה לעשות? לעשות.

גבעתיים סיטי
השמועה מספרת שמשה ליאון צפוי להתמנות בקרוב לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ החדש. גבעתיים מעולם לא הייתה יותר קוסמופוליטית.

קשיי למידה
הסטודנטים שמתחננים להשתתף במשלחת אל אבו מאזן ברמאללה בשם הרצון לקרב את השלום, הם אותם הסטודנטים שהתחנחנו בפני אובמה כשהבטיח "אתם לא לבד" שניה לפני שזרק ישראל מתחת לרכבת הגרעין האיראני. מצאו ילדים את הקשר בין אותם סטודנטים לבין השכלה גבוהה.

מחלקת אבדות
רוצים לדעת עד כמה נלסון מנדלה היה גדול? קראו את השלט שהניפו אוהדי הולנד, ארץ המוצא של רבים מהלבנים שהגיעו לדרום אפריקה.



פנים אמיתיות
בלוויה של ספי ריבלין לא צריך היה לשאת הספדים. די היה להקרין את שלל הבעות הפנים שלו.

אלה שמות
לא מבין למה נתניהו היה צריך להביא את אריק איינשטיין בתור תנא דמסייע להוכחה שמדובר ברדיפה אישית, כשהוא יכל להביא את אריק שרון.

ובטבת
ברד.


יום שישי, 29 בנובמבר 2013

לא אקטואלי - 29.11.13


יש עתיד
אחרי חמש שנים כיפיות ומאתגרות, לא אקטואלי יורד מעל דפי מוסף היומן של מקור ראשון. תודה לקוראים שבשתיקה, המגיבים, הרעיונאים, המבקרים, המשתפים והמלייקים. תודה מיוחדת לאורי אליצור על הבימה המכובדת שהעניק לי ולעורכים שהיו צריכים להבין מה אני מנסה לומר במשפטים קצרים ומעט מילים. מקווה לעדכן בקרוב על העתיד הרחוק והלא אקטואלי.

יונק מהמקורות
יש משהו אחד טוב שהביאה עימה פרשת אייל גולן וזה הורדה מסדר היום של קמפיין ההנקה בציבור בתואנה כי מדובר בפעילות טבעית ולא מינית. אני מודה שהופתעתי שלא נמצא אף גבר שיטען שבאותה מידה יש לאפשר לגברים לחשוף את איברם על מנת להטיל את מימיהם בציבור. כי אמנם יש טבע, ויש מיניות, אבל התרבות האנושית מבקשת ללמד אותנו כבר מאז ימי אדם וחווה צניעות מהי, על מנת שנבין שלא תמיד ניתן להפריד בין השניים.

היסוד שביסוד
בשבועות האחרונים עורכת ועדת הפנים דיונים רבים לקידום הצעת החוק להסדרת התיישבות הבדווים בנגב. עד כה נרשמו התנגדויות רבות להצעת החוק וניתן לומר כי אין אף ארגון לא ממשלתי שמביע תמיכה במתווה של בני בגין, שליחו של ראש הממשלה לטיפול בנושא. אחת ההסתייגויות המשמעותיות הושמעה על ידי נציג התאחדות האיכרים שטען כי הצעת החוק המבקשת להעניק בעלות בקרקע לבדווים, סותרת את חוק יסוד: מקרקעי ישראל, אשר קובע כי אדמות מדינה לא יועברו לבעלות פרטית. על אף שדברים אלה נכונים, סופם יהיה שלא להתקבל, כפי שכבר נוכחנו לפני ארבע שנים, עת התקבלה הרפורמה להפרטת הקרקעות, גם היא בניגוד גמור לאותו חוק יסוד. כך קורה שבמדינת ישראל הופך חוק יסוד אחת לאות מתה, בעוד חוקי יסוד אחרים, דוגמת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מהווים את הבסיס למהפכה החוקתית של אהרון ברק.

צחוק וסדר
בזמן שהמדינה משחקת בכאילו תכנית להסדרת התיישבות הבדווים בנגב, מתקדמת תכנית הבדווים בנגב לסדר את המדינה.

בגין החברות
בסוף השבוע שעבר, סיפר נחום ברנע בטורו בידיעות אחרונות כי בתום אחד הדיונים, ניגש הרב אריק אשרמן, מנכ"ל רבנים למען זכויות אדם, לבני בגין וביקש לשוחח עמו. ברנע ציין כי בגין סירב לשוחח עם אשרמן בשל סרט תועבה שהפיץ הארגון נגד פעולותיה של מדינת ישראל בנגב, בו בין היתר מוצג כאילו נעשה שימוש במסוקי קרב לפינוי כפר בדווי בנגב. למרות שאני מסכים עם רוב דבריו של נחום ברנע, לצערי הם מגיעים מהמניע הלא נכון ועל כן הוא פספס חלק ניכר מהסיפור. ראשית, ברנע לא סיפר שבני בגין הוא חבר שלו, ועל כן הוא נותן לו את שכבת ההגנה (שאותה הוא לא מעניק לאנשי ימין אחרים כשהם צודקים). שנית, ברנע לא סיפר כיצד בגין יצא מכליו, התפרץ על אשרמן והטיח בו את האמת בפרצוף, ללא הדר ז'בוטינסקאי ובלי שום דבר שמזכיר את בני בגין. ברנע לא היה צריך לייפות את דמותו של בגין. הזעם שהוא הפגין כלפי אשרמן היה מוצדק וראוי לשבח, כיאה ליחס הראוי לרבנים לזכויות הדם.

מפלגה אבודה
הח"כים בחרו להעדיף את יושבת הראש המכהנת, אבל המתפקדים הלכו על על המועמד האנמי והאפור, שבחר לרוץ היישר לזרועות הקואליציה ומנעמי הממשלה בשם האחריות הלאומית, בדרך לצניחתה למספר מנדטים חד ספרתי בבחירות שאחרי. על הקדימיזציה של מפלגת העבודה. עד שיבוא רון חולדאי, עופר עיני או כוכב אחר.

הקאה על חטא
כל פעם שאני יוצא מהכנסת בא לי להקיא. אני חייב להפסיק לרוץ אחרי האוטובוס מיד אחרי הארוחה שאני דופק במזנון הכנסת.

לא תודה
כשיהודים אומרים סליחה, הם לא תמיד מתכוונים לזה, כשאירוע השיא הוא יום כיפור. ובאופן דומה, אבל בדיוק הפוך, בצד השני של העולם חוגגים האמריקאים את חג ההודיה. תודה רבה!

תורת היחסות
בשביל אנשים כמו אריק איינשטיין הקב"ה צריך להמציא אפליקציה שתאפשר לנפטר לראות את תגובת העם בשעה שלאחר פרידתו מהעולם. עד שזה יקרה, התפקיד של בני האנוש הוא לא לשכוח לפרגן לפני הסוף שלא ידוע מתי יגיע. והנה הפרגון שלי: מאיינשטיין עד איינשטיין, לא היה כאיינשטיין. לא אתה מאיר, תירגע.

ידם במעל לחוק
לפני מספר חודשים קיבלתי הצעה טלפונית עבור עמותה בה אני עובד "להשתתף בהוצאות הפקת התכנית עושים שינוי" עבור סכום פעוט של 50,000 ש"ח תמורתו נזכה בזכות להתארח בתכנית על בסיס קבוע. מיד דיווחתי על כך ל'אגודה לזכות הציבור לדעת' המתמחה בנושא, שטיפלה בנושא באופן מהיר וראוי ולאחרונה נודע כי התכנית תרד מלוח השידורים של ערוץ 10. מצד אחד, נדמה שהערוץ עושה הכל כדי שהפוליטיקאים יסגרו אותו. מצד שני, הוא לא לבד. בביקור שערכתי לפני מספר שנים במשרדי אחת הזכייניות של הערוץ השני, הוצגו בפניי המשרדים הלא חוקיים של המחלקה לתוכן שיווקי. ככה זה כשכלי התקשורת מקבלים חסינות מהחוק בשם הפלורליזם וחופש הביטוי.

עדלאידע
חנוכה אוטוטו נגמר ולי עדיין אין תחפושת.


יום שישי, 22 בנובמבר 2013

לא אקטואלי - 22.11.13


הודיה באשמה
השבוע יצויין חג ההודיה במהלך חג החנוכה בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית והאמריקאית. הפעם הקודמת שני החגים חפפו אחד לשני, הייתה ב-1861. אלא שהאירוע נקבע כחג לאומי רק ב-1863 על ידי הנשיא לינקולן. זו גם תהיה הפעם האחרונה שהסופגניות ועוף ההודו יתערבבו על שולחנם של היהודים האמריקאים, אם להאמין לחישובים הקלנדריים, שצופים התרחשות כזו רק בעוד כ-80,000 שנה. ההיגיון מחייב ששני המועדים, אשר נקבעו על ידי אדם, לא יצטלבו לעולם. שהרי אחד, מקורו בניצחונם של מעטים נגד רבים, והשני, משמעותו המעשית היא רמיסת האימפריה המערבית את האינדיאנים הילידים. ואם מישהו היה מקשיב לדעתי הלא מוסמכת, וקובע את השנה המעוברת כבר בשנה שעברה, גם ההתרחשות הנדירה השנה לא הייתה קורה (וגם היינו יכולים לחגוג את שאר חגי ישראל במועדם).

גרעין הבעיה
רבים וטובים מודאגים מהסוגיה האיראנית. אני הרבה יותר מודאג ממה שקורה עם ארצות הברית.

רשעון לציון
עם כינון הקואליציה הנוכחית, הבנו במכון לאסטרטגיה ציונית (בו אני פעיל) כי תחום הדת והמדינה יהיה מאד רלוונטי לאור הקונסטלציה הפוליטית שמאפשרת לערוך רפורמות בתחום, והזדרזנו להקים את צוות 'שביל הזהב' שמתמחה במחקר וייעוץ חקיקה. אחד הממצאים הראשונים שגילינו היה כי ישנם גילויים רבים של עיוותים במערכת הקיימת, שלא בהכרח מצדיקים כתיבת נייר עמדה או הצעת חוק, אך ראויים להגיע לשיח הציבורי. לשם כך הושק השבוע בלוג חדש הנושא את השם המחייב 'מחזיקי הדת'. החשיפה הראשונה של הבלוג הוקדשה לפרשנות של הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, לעמדות הממלכתיות של אביו ולמעשה הופכן על פיהן. דוגמא בולטת היא הפסיקה של הרב עובדיה כי תשלום מסים הינו דינא דמלכותא, אם כי ראוי שהמדינה לא תשית מס על תלמידי חכמים. פירוש הבן מעדכן כי תלמידי חכמים וגם בני ישיבות אינם צריכים לשלם מסים. רצה הגורל, והיום מתפרנס הבן יצחק מכספי המסים שמאמיניו לא אמורים לשלם.

כח דהיתרא
פסיקה יותר חיובית היא של הרב הראשי דוד לאו, אשר הודיע כי לקראת שנת השמיטה המתקרבת תאפשר הרבנות לחקלאים לספק תוצרת גם באמצעות היתר מכירה. למרות שאיני חובב גדול של טריקים הלכתיים מסוג זה, מדובר בפסיקה חשובה מאד עבור המגדלים והצרכנים, אך לא פשוטה במיוחד השנה, משום שאנו קרובים מאד למציאות בה רוב יהודי העולם נמצאים בארץ ישראל. כל עוד לא היה זה המצב, היה מקום להקל ולהחשיב את השמיטה כמצווה מדרבנן, וכך לאפשר את היתר המכירה. החלטה זו של הרב לאו עומדת בסתירה לשמועות שנפוצו לפני הבחירות למשרת הרב הראשי, לפיהן התחייב בפני הרבנים החרדים האשכנזים שלא לאפשר שימוש בהיתר. האם הייתה התחייבות כזו? לא יודע. מה שאני כן יודע, שלא ראוי שרבנים שלא צורכים תוצרת בהשגחת הרבנות יבקשו להיות מעורבים בהחלטותיה.

מבשרת ציון
כל עוד נקרא ל-E1 בשם זה, יהיה קשה לשכנע את העולם שיש לנו את הזכות לבנות שם. מבשרת אדומים. זה השם וזה שלנו.

מגילה שמגלה
בתקופה הקרובה צפוי לשטוף את אוזנינו פרויקט מוזיקלי חדש בו הולחנו מחדש כל שמונת פרקי שיר השירים, אשר מבוצעים על ידי זמרים מובילים דוגמת עמיר בניון, ארז לב ארי ושולי רנד. לרגל האירוע המרגש והמתרגש עלינו, מומלץ להצטייד בספר החדש של הוצאת בבל, קול דדים, בו מעניק פרופ' זלי גורביץ' פרשנות עכשווית ללשון האהבה של המגילה הפופולורית. את עמודי הספר מעטרים 22 ציורים של אמנים ישראלים בהשראת שיר השירים, עליהם דווקא הייתי מוותר, מכיוון שהם הופכים את השפה העשירה והתיאורים המילוליים למוחשיים מדי ולא משאירים לקורא מקום לדימיון.

זמר לך
אז גם קול בגבר ערווה?

יום שישי, 15 בנובמבר 2013

לא אקטואלי - 15.11.13


מחנה משותף
ביום ראשון האחרון נפתחה בירושלים האסיפה הכללית של איחוד קהילות צפון אמריקה. בשל קיום הוועידה השנתית בישראל, התמקדו התכנים בעיקר בקשר הדו-כיווני שבין ישראל והתפוצות בתחומי הפילנתרופיה, היזמות והחברה האזרחית. כמי שהשתתף גם בוועידה הקודמת שנערכה בישראל ב-2008, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהנושא של הסכסוך עם הפלסטינים כמעט ונעלם מסדר היום. ניתן למנות מספר סיבות שהובילו לכך: מהאביב הערבי דרך הגרעין האיראני ועד הייאוש מחוסר התוחלת שבעוד סבב שיחות. האמת שלא משנה הסיבה, חשובה התוצאה: השיח הפך להיות יותר בונה סביב סוגיות שעד לאחרונה לא היו באור הזרקורים, דוגמת קהילות ישראליות בחו"ל, טיפול בבעלי צרכים מיוחדים ונושא ההתבוללות. מציאות זו מאפשרת להגיע לשיתופי פעולה על בסיס מכנה משותף רחב, בין אם אתה ימני או שמאלני, דמוקרט או רפובליקן.

מאגר דיקטטורים
אחת הרפורמות אותן מבקש יאיר לפיד לקדם כשר אוצר, היא הפסקת מינויים פוליטיים בחברות הממשלתיות לטובת יצירת מאגר דירקטורים. על פניו מדובר ביוזמה מבורכת. בפועל, מדובר בהחלפת שיטה חולה אחת בשיטה פוגענית עוד יותר, אשר למעשה תימנע מהשרים אשר נבחרו באופן דמוקרטי למנות נציגי ציבור שאינם בעלי מאפיינים סוציולוגיים מסוימים ותדיר פעילים חברתיים, אנשי רוח, תלמידי חכמים, בעלי עסקים קטנים ושאר מעמדות נחותים. למעשה, שר האוצר עצמו אינו עומד בתנאי הסף הבסיסיים ביותר לתפקיד דירקטור. מעניין מה היה אומר על זה העיתונאי יאיר לפיד אילו לפני הבחירות היו מבקשים חברי הכנסת לקבוע תנאי סף דומים עבור שליחי הציבור ברשות המחוקקת.

בלית בחירה
השבוע פרסם משרד המשפטים תזכיר של הצעת חוק הקובעת כי למדינת ישראל יהיה רק רב ראשי אחד. על פניו זהו רעיון חיובי, ולו בשל העובדה שבמצבה הנוכחי של הרבנות הראשית, נדמה שכל שינוי הוא מבורך. שינוי נוסף אותו ראוי לשקול, טמון במיזם אחר ולכאורה שאינו קשור, מטעם תנועת נאמני תורה ועבודה, בו מוצעים לשימוש חופשי של קהילות תקנוני תפילה, בית כנסת וגרעינים תורניים, וכן חוזה לרב קהילה. מטרת מסמכים אלו הינה למנוע שלל מקרים אפשריים החל מאי נעימות ועד להשתלטות לא הגונה. לדוגמא, באמצעות סעיף אשר מגביל את אורך כהונת הרב לארבע שנים, אותם ניתן להאריך עם חידוש החוזה. יתכן וראוי בהזדמנות זו להחיל מודל דומה על תפקיד הרב הראשי, אשר כיום כהונתו קצובה לעשור ואינו יכול להיבחר שוב. מציאות שהופכת אותנו לשבויים למשך תקופה ארוכה בידיו של רב שאין לו צורך להוכיח כי הוא ראוי להיבחר שוב.

היסטריה נוצרית
הדוח החדש שפרסמה תנועת 'אם תרצו' אודות ייצוג המחבלים בידי הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת חיפה זכה לכותרות לרוב. לעומת זאת, נייר עמדה נוסף שפרסמה התנועה בחודש האחרון, כמעט ולא זכה לתהודה תקשורתית, על אף חשיבותו העצומה: לימודי ההיסטוריה בקרב העדה הנוצרית דוברת הערבית. לפי הנייר, שנכתב בשיתוף פורום גיוס העדה הנוצרית, אין כיום במערכת החינוך במגזר הערבי כל התייחסות להיסטוריה הנוצרית, אלא לזו המוסלמית בלבד, תוך התנגדות אקטיבית לכל פעילות המעודדת גיוס לצבא. כך מאבדת מדינת ישראל במו ידיה קבוצה גדולה של אזרחים נאמנים אשר יכולים להוות גשר לחברה הערבית בישראל, אך כרגע גורלם וגורל ילדיהם מופקר. וכן נכון הדבר לגבי גורלה של המדינה.

מפחדת מעצמה
לפני כמה שנים, אמר בוגי יעלון שכל פעם שהפוליטיקאים מביאים הנה את יונת השלום, אנחנו הצבא צריכים לנקות אחריה. מעניין מי יצליח לנקות אחרי חבורת החמורים הדמוקרטיים מארצות הברית שמנהלים את המשא ומתן עם איראן. לאור זאת, לא פלא שאחת הביקורות הכי מושחזות והכי מדויקות בארצות הברית נגד הנשיא אובמה היא שהתפקוד שלו הוא ממוצע: פחות טוב מאתמול ויותר טוב ממחר.

דברים בעלמא
אין דבר העומד בפני חוסר הרצון.

עירו של עולם
דברים שגיליתי על ירושלים ואנשיה בזכות פסטיבל בתים מבפנים שנערך בסוף השבוע האחרון בבירה: מי שלא ראה את הבפנוכו של גשר המיתרים, לא יבין את כל הסיפור של הגשר ומתכנניו המשוגעים. אחת ההמלצות: להזיז את קרית משה. לא פוסל; בלב ליבה של ירושלים, מסתתר בית קברות, עם קוד כניסה ליודעי חן, וסגולה בדוקה להחזרת דתל"שים בתשובה; אמת מים חשמונאית שלמה נשארה נטושה עד שהגיעו החבר'ה של עיר דוד והפכו אותה לסיפור מרתק של הובלת המים להר הבית; לבוריס שץ, מייסד בצלאל, הייתה חיית מחמד שליוותה אותו באירועים. טווס; פנינות החמד שהוקמו בתוך חצרות נחלאותיות עתיקות, מהוות שילוב מהמם של חדש וישן.; הוכחה מספר 1 שצריך היה להקים את האקדמיה ללשון עברית: המשפט הראשון במגילת היסוד שלה מונה לא פחות מ-57 מילים; אף פעם אל תחתום על חוזה להשכרת דירה עם אישה זקנה עד סוף החיים. יכול להיות שהיא תמות רק בגיל 99. תשאלו את שרלוט ברגמן. פלא שהנהלת מוזיאון ישראל לא הרעילה אותה קודם לכן; רק במוזיאון ישראל ידגימו כיצד ישראל הפכה ממדינת רווחה למדינת שוק חופשי באמצעות קלפים של אולסי פרי; נערי המקהלה של הכנסיה הארמנית יודעים לשיר. כמו בחורות; התערוכות של מוזיאון ארצות המקרא מתחלפות בקצב בו אני מחליף מצעים. הייתי רוצה; פקיד היערות הממשלתי, יש דבר כזה, יכול לגרום לך להתאהב בעשרים עצים תוך שעה; המנזר הקפוצ'יאני, יש גם דבר כזה, הקים מנזר חדש בלב טלביה לפני שש שנים. מתוך כבוד לבית הכנסת ששכן במקום, החלל שלו משמש כיום כמקום לימוד טקסטים מקראיים. וכן, קוראים להם ככה כי הם לובשים קפוצ'ון; מי שלא ביקר עדיין בגן טדי, לא ראה מים רוקדים מימיו. אפילו מגדל דוד והדור מציון, המשקיפים מהצד, לא חדלו מלהתמוגג; אין על ירושלים. וזו העובדה היחידה מכל הנ"ל שידעתי לפני סוף השבוע האחרון.

חמש שנים
לא אקטואלי.

יום שישי, 8 בנובמבר 2013

לא אקטואלי - 8.11.13


עובדות נכונות
בטור של שבוע שעבר טענתי כי נשים ערביות ממעטות לצאת לשוק העבודה מסיבות תרבותיות. ענת סרגוסטי, פעילה פמיניסטית מבינת עניין, תיקנה אותי והסבירה כי המחקרים מראים שנשים ערביות אינן יוצאות לעבודה משתי סיבות מרכזיות: חוסר תחבורה ציבורית בתוך היישובים הערבים ולמרכזים תעשייתיים בתדירות שתאפשר את יציאתן וחזרתן בשעות סבירות, וחוסר במעונות לילדים שתאפשר לאימהות לצאת לעבודה. ענת גם הסבה את תשומת לבי למחקר שגילה כי גם נשים ערביות אקדמאיות לא מצליחות לצאת לעבודה. כשמדובר בנשים שכבר יצאו מהבית, גרו בחוץ, למדו במוסדות אקדמיים שבהם לומדים בעברית והתערבבו עם החברה המודרנית, הדבר מהווה הוכחה נוספת לכך שלא מדובר בסיבות תרבותיות בלבד. דברים אלה מקבלים משנה תוקף על רקע נאומה הראשון של נגידת בנק ישראל הנכנסת, קרנית פלוג, לפיו להשתלבות המוגבלת של נשים ערביות בשוק העבודה יש השלכות מרחיקות לכת על הצמיחה העתידית.

ערבים זה לזה
למרות האמור לעיל, ניתן למצוא גם נקודות אור בכל הקשור להשתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית. השבוע נערך מפגש הסתיו של 'נשמע ונעשה', בית המדרש ליהדות וחברה של מכון הרטמן, בו הוצג שיתוף פעולה מרתק בלב הגליל, במסגרתו מסייעים חניכי המכינה הקדם צבאית בחנתון לבני הנוער של כפר מנדא. נוסף על כל הקשיים הרגילים שבפעילות מסוג זה, מדובר במשימה רגישה מאד על רקע העובדה שהצעירים היהודים נמצאים על סף גיוס לשירות משמעותי בצבא – לא בדיוק מודל לחיקוי עבור הצעירים הערבים. אלא שלפעמים האישי מצליח לגבור על הפוליטי, ובזכות הרבה תבונה ורגישות, מצליחים המנהיגים המקומיים, ידידיה חזני, עאדל סמחאת והרב יואב אנדי להוביל את המיזם השאפתני בין הטיפות ושאר ההתנגדויות.

עיסקת טיעון
סקופ: בסופו של דבר נתניהו החליט שאסור לשחרר רוצחים ככה סתם, והחליט למסור את נפתלי בנט בתמורה.

התרבות התרבות
בסוף השבוע הנוכחי מתקיים בירושלים פסטיבל 'בתים מבפנים' – אירוע ארכיטקטורה עירוני המתקיים אחת לשנה בו ניתן לבקר ב-120 אתרים שונים ברחבי הבירה. אחד האתרים שנוספו השנה לתוכניה, הוא בית מזי"א בן מאה השנה, אשר שופץ לאחרונה בהשקעה של 16 מיליון שקלים, על מנת לשמש כבית לקבוצות תיאטרון ירושלמיות. משכן אומניות הבמה החדש נחנך רק לפני כשנתיים וכבר הוציא מתוכו מספר יצירות ירושלמיות איכותיות וייחודיות. דוגמא עדכנית אחת הינו התנ"ך-שואו, מופע יהודי-וירטואוזי מלבב של תיאטרון האינקובטור. דוגמא נוספת היא ההצגה 'מוסררה' של תיאטרון פסיק, אשר מביא את סיפורם של תנועת הפנתרים השחורים, ולא בשחור ולבן. כל האירועים הללו מהווים רק מדגם קטן משלל אירועי תרבות אותם ניתן למצוא בימים אלה בבירה למרות שמדובר בעיצומו של חודש נובמבר, בדרך להכרזה הרשמית על ירושלים כבירת התרבות של הלבנט.

קלון התקשורת
בעקבות הזיכוי של ליברמן, נשלחו חצי ביקורת רבים לעבר הפרקליטות והיועץ המשפטי. בצדק. אבל את חשבון הנפש הגדול מכולם צריכה לעשות התקשורת הישראלית. ושאלה אחרונה: מתי מחליטים אם הזיכוי הוא עם או בלי קלון?

בתי אמנה
מושב הכנסת הנוכחי הביא עמו כמה אג'נדות חדשות, ובראשן ענייני דת ומדינה. לפתע פתאום החליטו מספר מפלגות להניף את דגל ברית הזוגיות ולעסוק בהסדרת תחום הנישואין במדינת ישראל. גישה זו עלולה להתגלות כלא אפקטיבית, בשל התנגדות המסורתיים, הדתיים והחרדים לפגיעה בסטטוס קוו. לשם כך שווה לחזור עשר שנים אחורה, לאמנת גביזון מדן, אשר השכילה להציע מתווי פעולה שלמים להסדרה מאוזנת של יחסי דת ומדינה באמצעות ויתורים הדדיים ופשרות היסטוריות. לדוגמא: תחום הנישואין טופל יחד עם הגירושין, דבר שהביא להצעה שתואמת את רוח ההלכה, לפיה רישום לנישואין יוכל להיעשות במסגרות אזרחיות, אך על מנת למנוע בעיות הלכתיות עתידיות, יישמר המונופול של הרבנות על תחום הגירושין. באופן דומה הוצע כי בשבת ייסגרו מקומות המסחר, אך מקומות הבילוי יוכלו להישאר פתוחים. כל שנותר כעת הוא לנצל את חלון ההזדמנויות ההיסטורי בו החרדים אינם בקואליציה על מנת לעגן בחקיקה את ההסכמות הרחבות שהושגו כבר לפני עשור.

על הגובה
ורק אני עדיין לא מבין מדוע שר שעומד על שרפרף זה יותר גרוע משרה שהולכת על עקבים.

פולחן אישיות
ביום ראשון האחרון פתח יהודה גליק בשביתת רעב על כך שנמנע ממנו לבקר בהר הבית. לטענת גורמי הביטחון, כניסתו למתחם מהווה פרובוקציה שעלולה לגרום למהומות אלימות. עצוב מאד שמשטרת ישראל מאמצת את דפוסי הפעולה של מי שמאשימים קורבנות אונס בשל לבושן הפרובוקטיבי. נו טוב, זה בגלל שרבים מאלה שמתיימרים לקדם זכויות אדם בישראל מבקשים לעשות בהם שימוש נגד היהודים, ולא לטובתם.

חופש דת
איזה עונש מקבל מי שעורך חופה על הר הבית, אבל לא דרך הרבנות?


יום שישי, 1 בנובמבר 2013

לא אקטואלי - 1.11.13

עדאלה לא ידע
השבוע החליטה ממשלת ישראל כי היא תחדש את שיתוף הפעולה עם מועצת זכויות האדם של האו"ם ואף פרסמה את הדו"ח המסכם מטעמה. אלא שמרכז עדאלה מיד הודיע כי מהדו"ח הושמט מידע חשוב ומהותי: מהחוסר בייצוג נשים ערביות בשירות הציבורי, דרך הוספת יישובים יהודים למפת אזורי העדיפות הלאומית, ועד האיסור על הגירת פלסטינים לישראל באמצעות נישואין. אלא שגם מהתגובה של עדאלה הושמט מידע חשוב ומהותי: שנשים ערביות ממעטות לצאת לשוק העבודה מסיבות תרבותיות ובטח במקומות מרוחקים. לא צוין כי אזורי עדיפות לאומית לוקחים בחשבון גם קריטריונים כמו קליטת עלייה והתמודדות עם איומים בטחוניים שמעטים היישובים הערבים שעונים עליהם, ועל כך שבתקופה שבה הותר לפלסטינים שהתחתנו עם ערביי ישראל, הדבר נוצל להגירה מאסיבית מיש"ע לתוככי מדינת ישראל. והמידע הכי חשוב ומהותי אותו השמיט אותו מרכז שרק בשנת 2012 קיבל מהקרן החדשה לישראל 200,000 דולר: מדובר במדינה יהודית.

בראי המוסר והמסורת
לאחרונה קראתי את הספר החדש של מכון משפטי ארץ, 'אתיקה צבאית יהודית'. חובבי הסטיגמות, מימין ומשמאל, יחשדו שמדובר בפרסום שנועד לקדם אג'דנה פוליטית שמאלנית או ימנית (בהתאמה). בפועל, מדובר בחיבור נהדר אשר מציג פילוסופיה לאומית ליברלית מדויקת אשר פורטת את המונחים הערטילאיים, אתיקה ומוסר, לתפיסה פרקטית אשר שואבת מהמסורת היהודית וחותרת להבנה מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו בשדה הקרב, במובנו הרחב. באופן לא מפתיע, למרות שהספר החדש שמשקף עמדות של קהלים רבים בחברה הישראלית נכתב בהתנחלות עפרה, הוא זכה לקצת פחות התייחסות בתקשורת מאשר 'תורת המלך' היצהרי. חבל שכך, אבל מעניין יהיה להשוות את נתוני המכירות של שני הספרים בעוד שנה.

שניים לטנגו
היוזמה האחרונה של הבית היהודי לסכל שחרור מחבלים העלתה את הסעיף לשרי הליכוד, וגם ברור מדוע. אף שר מאף מפלגה לא שש לשחרר אסירים. אלא שבמקרה של הליכוד, זה גם פוגע אלקטורלית במפלגה לטובת בנט וחבריו. אלא שבראייה לאומית רחבה, שרי הליכוד צריכים להודות לאחים מימין, שכן אם כבר מגיעים למצב ההזוי שמשחררים אסירים עם דם על הידיים, ראוי שתירשם התנגדות עזה בקרב הממשלה לכך. מה גם שלכולם ברור שעם האוכל, יגיע גם התיאבון הערבי, שידרשו עוד ועוד שחרורי מחבלים בעתיד – כך שראוי להכין את הקרקע לאמירת לאו סופי וחד משמעי. כמו כן, הגיעה השעה לסרב לכל תרבות המחוות והצעדים בוני האמון, שמשום מה מתנהלים כמו גרסה מעוותת של טנגו מזרח תיכוני. בעוד ישראל מדמיינת כאילו היא מובילה את הריקוד והולכת צעד קדימה, הפלסטינים הולכים שניים אחורה.

אסירי תודה
למה לרשות הפלסטינית אסור לשחרר מחבלים בדלת מסתובבת ולמדינת ישראל מותר?

הגניוס היהודי
בשבוע שעבר לקחתי חלק בכנס של הקונגרס היהודי-אירופי שנערך בברלין ועסק ביזמות. בכנס השתתפו כמאה יזמים מישראל ומאירופה, ומטרתו הייתה לייצר חיבורים בין המשתתפים השונים, ובעיקר לתת השראה ולקדם את רוח היזמות בקרב צעירים יהודים מאירופה. במובנים מסוימים זו הפעם הראשונה שנערך כנס מסוג זה, ולמרות זאת הארגון היה ברמה מאד גבוהה. במובנים אחרים, מדובר באותה גברת בשינוי אדרת: לאורך זמן ניתן לראות כיצד כל כנסי היהודים סובבים סביב טרנדים משתנים. לפני שנתיים כולם דיברו על עמיות יהודית, לפני ארבע על תיקון עולם, עכשיו על יזמות ומי יודע מי יהיה בעוד שנה. לעתים המעבר בין הטרנדים נראה כמו החלפת שקדי מרק בקרוטונים, כי המרק היהודי הוא לא תירוץ מספיק טוב להביא את כולם יחד. ולא שזה רע כל כך. אני מת על שקדי מרק וקרוטונים.

בין עזה לברלין
אז מה באמת משך אותי לנסוע לגרמניה? כשהייתי בצבא, המצאתי את הפסקת סיגריה ללא סיגריה. כי גם ללא מעשנים מגיע. לאחר מכן, הגיתי את חופשת הלידה ללא יולדים. עכשיו הגיע הגיל לממש את זכותי לטיול שורשים. רק שלאיראן ולוב אין לי כל כך איך להגיע. מצאתי את גרמניה בתור תחליף הולם. שבכל דור ודור וכן הלאה. חוץ מזה, שהשילוב של ישן וחדש עושה לי את זה. כשההיסטוריה נמצאת בפרונט, אפשר פשוט לטייל בישיבה ולהביט סביב. הן על התסיסה התיירותית והן על פצעי העבר. וכשמדובר בעיר בירה, החוויה מועצמת עוד יותר. עוד הסבר למה אני מבסוט על ברלין וירושלים. אגב, הבחירה בברלין לכנס יזמות, לא התגלתה כמוצלחת במיוחד. בסיור הסטארטאפים שערכנו במקום התגלה כי יש להם עוד הרבה מה ללמוד. בערך כמו לקחת את הגרמנים לסיור תחבורה ציבורית בתל אביב.

גרמנית למתחילים
אחת המילים הראשונות שלומד כל תייר בגרמניה היא שטרסה, רחוב. כך אתה מבין שלמעשה שטרסבורג, היא למעשה הגרסא המקומית לרחובות. אלא שהיא בכלל בצרפת, וברג זה בכלל טירה. סתם נפלה עליי רוח שטוטגרט. אולי בגלל השעה הנוספת שהאציל עליי שר הפנים גדעון סער, שדאג להזיז את השעון שעה אחורה, יחד עם שאר עמי אירופה. אבל קרה הנורא מכל: פתאום מסך המחשב הפך לבן וריח שרוף התפשט באוויר. מת לי הלפטופ. עוד דבר נורא שקרה לעם היהודי על אדמת גרמניה. לקחתי את המטוס הראשון לארץ.

הפקרת הדרום
אנשים צרי עין מאשימים אותי לאחרונה שאני מטייל בכל העולם. מכיוון שאני לוקח כל ביקורת ברצינות רבה, בדקתי את הנושא, וגיליתי שזה פשוט לא נכון: מדובר רק על חצי הכדור הצפוני (פרט לביקור אחד בדרום אפריקה, אבל זה היה מונדיאל, אז לא נחשב).


יום שישי, 25 באוקטובר 2013

לא אקטואלי - 25.10.13



ו' החיבור
מהפכת האינטרנט הביאה עימה אתגר עצום לעתונות המודפסת בכלל ולכתבי עת בפרט. זה לא חידוש. החידוש הוא שיש מי שלא ויתרו על עומק הדעת ורוחב היריעה שטומנים בחובם כתבי העת ומנסים בשלל דרכים מגוונות ומקוונות להגיש את מרכולתם לציבור. דוגמא חדשה וחדשנית הוא ירחון 'החיבור', אשר מתמקד בטכנולוגיה במובנה הרחב ואיך היא משפיעה על חיי היומיום. החל ממדיניות טכנולוגיה ממשלתית, דרך חופש ביטוי ברשת ועד גאדג'טים מעניינים למטבח ולטיולים. 'החיבור' הוא מגזין הטכנולוגיה הראשון בישראל שמיועד למחשבי לוח, ומציע קריאת פנאי אמיתית תוך הישענות לאחור, שגם הולכת עם הקורא לכל מקום, אפילו בלי תלות בחיבור לרשת. הכתבות שבו מתוכננות כבר משלב יצירתן בשילוב וידאו, אינפוגרפיקה ואנימציה, תוך ניצול מלא של תכונות מחשבי הלוח הקיימים בשוק. ירחון החיבור כאמור מופץ בחינם, ודורש רק הורדה של האפליקציה והגיליון. עם זאת, ניתן להצביע על נקודת תורפה אחת שהפלטפורמה החדשה לא מצליחה לתת לה מענה, וזאת גם מבלי להיות מומחה גדול בטכנולוגיה: הצורך האנושי אצל חלק מהישראלים לקרוא בשבת.

בלי תור
אחד המאמרים המעניינים שהרכיבו את 'החיבור' הראשון (ובינתיים האחרון) הוא מאמרו של ד"ר ניר בומס, על רשת ה-TOR שמופעלת על ידי 2,500 מתווכים-מתנדבים על מנת לעקוף את העברת המידע הפרטי לשלטונות ארצות הברית באמצעות חברות הטלפוניה והאינטרנט הגדולות. אלא שמה שהתחיל בתור יוזמה לשמירה על פרטיות ולהפצת מידע על הפרות זכויות אדם במדינות המפעילות צנזורה באינטרנט, הפך להיות חרב פיפיות עת טרוריסטים, פדופילים ושאר מרעין בישין – מציאות שהביאה את גם את TOR לשתף פעולה עם רשויות החוק. והפרטיות? נדמה שב-TOR, כמו בכל רשת, יש יותר חורים מקשרים ויותר שאלות מתשובות.

אמת מרץ תצמח
אור הזרקורים על הבחירות המקומיות בירושלים הופנה בעיקר להתמודדות על כסא ראש העיר, ולמאבקים המפורסמים בין החרדים לפלורלסטים. תופעה מדאיגה לא פחות, שלא ניתנה אליה התייחסות היא ההיעלמות הכמעט סופית של מפלגת העבודה מירושלים. בבחירות הקודמות רצה המפלגה יחד עם רשימתו של ניר ברקת ואילו בבחירות האחרונות התמודדה יחד עם מרצ. ולמען האמת, נבלעה במרצ. אם לא די בכך שמדובר בהמשך הגלישה של המפלגה שהקימה את המדינה למחוזות השמאל הקיצוני, אפילו על הפתק לא הופיעו אותיות אמת. 20 שנה אחרי סיום כהונתו של טדי קולק, ראש העיר המפאיניק האחרון, כבר אין עבודה בירושלים.

חזל על דאבדין
אני לא מבין מה הפליאה על כך שיש מי ששמים מילים בפיו של הרב עובדיה לאחר מותו. העסקונה הפוליטית סביבו עשתה זאת עוד בחייו.

כאן לא פדלחושיה
אין ספק שהמינוי של אישה לתפקיד נגידת בנק ישראל הוא הישג חשוב לחברה הישראלית. עם זאת, היו נשמות רבות וטובות מדי שניסו לדחוף את מועמדותה של קרנית פלוג בשל היותה אישה, וזאת מבלי שגילו הבנה גדולה בכלכלה. תמיכה מסוג זה מהווה חיבוק דב אשר למעשה עלול לתרום למסר כאילו פלוג נבחרה לא על בסיס כישוריה, כי אם על בסיס העדפה מתקנת. לכך מתלווה אכיפת כללי פוליטיקלי קורקט שקובעים כי עצם סיפורן של בדיחות שוביניסטיות, על הנגידה הנכנסת ובכלל, מהווה ראיה ניצחת למיזוגניות. מציאות זו גם גורמת להדרה של תומכים רבים ממאבקים פמיניסטיים מוצדקים, וגם סובלת מכשל לוגי חמור, לפיו אפשר לטעון כי כל מי שמספר בדיחות שואה, הוא נאצי.

אמא יקרה
מאבק פמיניסטי לא פחות חשוב, אבל מתוקשר הרבה פחות, נערך יום יום על ידי אתר האינטרנט Jobs4Mom, אשר נועד לסייע למעסיקים לגייס אמהות, תוך הענקת משמעות מיוחדת לאיכויות אשר מביאות עימן האמהות למקום העבודה: איכות, יציבות ומקצוענות (נסי להיות אמא בלי אחד מאלו). נכון שמאבק מסוג זה הוא הרבה פחות סקסי מאשר ניפוץ קירות זכוכית, אבל הוא נוגע למצוקה נפוצה של נשים רבות. בימים אלה משיק האתר מיזם חדש, בשם Mom Inside אשר מבקש לסייע בהעצמתם של מקומות עבודה המעסיקים אמהות. כי זה נכון שלהיות אמא זה מאד מחייב, אבל גם להיות בוס/ית של אחת, זו חתיכת משימה.

בר פלוגתא
מי נתן לה כרטיס אשראי?

מבחן בג"צ
בכל פעם שמישהו מדבר על שינוי שיטת מינוי שופטי בג"צ, המקהלה צווחת בקול אחד: "קץ הדמוקרטיה". אלא שבפועל, המדינה היחידה בה הרשות השופטת רשאית לבטל חוקים של הרשות המחוקקת, וגם השופטים מעורבים בהליך מינוי שופטים, היא הודו. בישראל המצב מופרך עוד יותר: פה השופטים הסמיכו את עצמם לבטל את חוקי הכנסת. אם באמת רוצים לדבר על קץ הדמוקרטיה, אז את האצבע המאשימה ניתן להפנות לאהרון ברק, אבי המהפכה החוקתית.

הגירת מוחות
ניסיונות נוספים לצבוע את ישראל כמדינה לא דמוקרטית נעשים באמצעות הצגת העמדות הכאילו גזעניות של אזרחיה, לדוגמא, באמצעות היחס למהגרים. אלא שלא רק שהעמדות האלו נובעות מרצון לשמור על אינטרסים מסוימים של החברה הישראלית ולרוב אינן קשורות בגזענות, הן גם אינן ייחודיות לישראלים. רק לאחרונה נערך בצרפת סקר שמראה כי 77 אחוזים מאזרחי הרפובליקה מסכימים לטענה כי הצוענים "שונים" ועליהם לחזור לרומניה ובולגריה, למרות שכולם חברי האיחוד האירופי. ההבדל העיקרי בין ישראל החשוכה לצרפת הנאורה הוא ששם אין את האידיוטים השימושיים שאנחנו מספקים לכל אויבנו.

מטבע לשון
סליחה, אפשר בבקשה חמישה שקלים? אני חייב קפה.

יום שישי, 18 באוקטובר 2013

לא אקטואלי - 18.10.13


עסקים קטנים
כאשר האיחוד האירופי הודיע כי יחרים את ההתנחלויות, לא היה כל כך פשוט למצוא תומכים ישראלים במהלך, אפילו בקרב תומכי רעיון שתי המדינות. האמת היא שהחברים(?) באיחוד האירופי לא צריכים ללכת רחוק כדי למצוא סנגור להחלטתם. מסתבר שהסוכנות היהודית עצמה מפעילה מדיניות דומה. הדבר נחשף כאשר תושב הר ברכה פנה לקרנות הלוואה ליזמים ועסקים קטנים הפועלות בשיתוף הסוכנות והפדרציות ונענה בשלילה, בנימוק הפורמלי שמדובר בהחלטה של התורמים לתמוך באזורים מסוימים. זה אולי נכון, אבל הסוכנות לא יכולה להתחמק מכך שמשמעות הדבר היא שהסוכנות לא תומכת באופן סלקטיבי בסיוע להקמתם של עסקים קטנים ביהודה, בשומרון, בבקעה ובגולן.

אירופה הקלאסית
זו מסורת אירופאית ותיקה לקבוע ליהודים איפה הם יחיו. חלקים מהם אפילו הגדילו לעשות וביקשו לקבוע גם איפה היהודים ימותו.

ספר ויקרא
יהודי אחד שהאירופאים לא הצליחו להרוג, הוא הסופר היהודי אלי ויזל, לימים חתן פרס נובל לשלום, אשר ספרו החדש, הנשמה המקראית, תורגם לאחרונה לעברית בהוצאת ידיעות אחרונות. בחיבור זה, מתמקד ויזל בעולמם הנפשי והרוחני של גיבורי התנ"ך, מאדם ואשת לוט, דרך נדב ואביהוא ועד אליהו ויונה. ספר זה הוא השני מתוך טרילוגיית הנשמה היהודית, אשר קדם לו כרך הנשמה החסידית והבא אחריו יישא את השם הנשמה התלמודית. את הכרך הנוכחי מומלץ בחום לקרוא בהתאמה לפרשיות השבוע, ולגלות שהמרחק בין הפרשנות הקלאסית לפרשנות המודרנית, לא תמיד כל כך גדול. אולי משום שבכל דור ודור, עומדים עלינו דור דור ודורשיו.

סמי מרצ
תומכי הלגליזציה של סמים קלים לא יכלו לקבל חיזוק טוב יותר מאשר וידויים של תריסר ח"כים, מי ברצון ומי בפחות, כי צרכו בעבר מריחואנה. עדיין לא נמצא חבר הכנסת שיגלה את האומץ לדבר על ההווה ועל העתיד. אלא שייתכן ויש דרך קלה הרבה יותר לשכנע את הציבור הרחב לתמוך בהסדרה חוקית של שימוש בקנביס: על פי מכון ירושלים לחקר שווקים, שוק הקנביס מגלגל כ-2.5 מיליארד ₪ בשנה ב"שחור", מיסויו בדומה לסיגריות יניב הכנסות בהיקף של כ-950 מיליון ₪ בשנה. בנוסף על כך, ביטול אכיפת האיסור הפלילי יחסוך למשטרה ולמערכת המשפט כ-700 מיליון ₪ בשנה. אני מכיר לפחות שר אוצר אחד שהמספרים הללו, יכולים לעשות לו טוב.

על סם
המחשבה הרווחת היא שכל מי שמדבר בעד לגליזציה של סמים קלים מעיד על עצמו שהוא בעניין. אלא שכדי להגיע לקשר היחיד שלי לסמים, צריך להרחיק לימי בצבא, כאשר בשיעור נשק הסבירו לנו על ה-M-16 ובפרט על הקו החרוט עליו, אשר שימש לסימון מרכז הכובד של הכלי ונועד להקל על זיהוי של הברחת סמים בקת הנשק בתקופת מלחמת וייטנאם באמצעות בדיקת איזון. בשלב זה כבר לא הצלחתי לסתום, ותהיתי בקול רם מדי, אם הדבר לא עודד את הברחתם של סמים קלים. העובדה שעד אז (ומאז) לא עישנתי אף סוג של סם (וגם לא הייתי חבר כנסת!), לא נזקפה לזכותי, והועפתי מהשיעור לאחר כבוד. משאר החבר'ה.

עיגול בריבוע
עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, ערך השבוע המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל שפועל באוניברסיטה העברית את המפגש הראשון של סמינר החוקרים. במפגש התארח אורני פטרושקה, יזם הייטק שנעשה מיליונר אחרי מכירת כרומטיס ונהפך גם ליזם חברתי, בין היתר לאחר שהקים את עיגול לטובה, מיזם מקסים שמבקש לעודד תרבות של נתינה באמצעות עיגול עסקאות בכרטיסי אשראי לטובת עמותות ראויות. לפי הנתונים שהציג פטרושקה, עד היום נרשמו למיזם כמאה אלף ישראלים, אשר מעבירים מדי חודש ארבעה שקלים בממוצע. מצד אחד, מדובר בכלי נהדר שבאמצעותו נאספים מדי שנה כמעט חמישה מיליוני ש"ח – כולם עבור מטרות טובות (פטרושקה מממן מכיסו את המנגנון). מצד שני, המחסור באינדיקציה לגבי זהות המעגלים מעלה את החשש כי עבור חלק ניכר מהם עצם ההשתתפות מספקת באופן לא מודע את הצורך בנתינה, גם אם זו מזערית ומסתכמת ב-50 ש"ח לשנה וכך יוצא שכרו של המיזם יוצא בהפסדו.

מעשר אני
בהרצאתו, מנה פטרושקה ארבעה גורמים אשר לדעתו מביאים לנתינה פרטית נמוכה יחסית בישראל: ראשית, ההרגל הישראלי להיות מקבל הצדקה (בעיקר מיהדות התפוצות) ולא הנותן. שנית, הרצון של יהדות העולם לבטא שותפות עם המפעל הציוני מפחית את הצורך בנתינה מקומית. שלישית, בשל הדנ"א הסוציאליסטי שמעודד עבודה והתנדבות עבור הקולקטיב לצד מסים גבוהים שמעבירים את האחריות על הנתינה למדינה. ורביעית, תחושה קיימת של חברה במאבק שמקשה על תודעת ביטחון המאפשרת נתינה. סביר להניח שהניסיון והניתוח של מי שעוסק בפילנתרופיה כבדה כבר יותר מעשור די נכונים. עם זאת, ראוי גם לנסות ולמנף את היתרונות בכך שמדובר במדינה יהודית. לדוגמא, באמצעות קמפיין קידום את רעיון נתינת המעשר. לא לדתיים בלבד.

אחרי מות שהידים
יש סיבה אחת ואחת בלבד, לשחרר מחבלים: כדי שאפשר יהיה להוריד אותם בחוץ.