יום שישי, 30 בדצמבר 2011

לא אקטואלי - 30.12.11


גלגל המזל בהישאם פאלאס (צילום: זוהר בר-יהודה)

יריחו תחילה
טיול-רוח'לה (בערבית: טיול) היא יוזמה חדשה לעריכת טיולים משותפים לישראלים ופלסטינאים משני צדי הקו הירוק, כשהמטרה היא לאפשר לצדדים להכיר את חייו וסיפורו ההיסטורי של האחר מבלי לעסוק בסוגיות פוליטיות עכשוויות. יצוין כי ביקור של ישראלים בשטחי A נחשב לאירוע נדיר למדי בשל העובדה כי לשם כך נדרש אישור מיוחד מצה"ל. זכיתי להשתתף בטיול הראשון בשטחי הרשות הפלסטינית שנערך בשבוע שעבר ביריחו ובית לחם והופתעתי לגלות עד כמה יריחו נעימה ומסבירת פנים לתיירים ישראלים. נראה כי ללא קשר לתהליך המדיני, הגיעה השעה שמדינת ישראל תאפשר לאזרחיה להגיע כתיירים לחלקים בשטחי A בהם המצב הביטחוני רגוע למדי. כך רמת העוינות בין העמים תפחת, ייווצר תמריץ כלכלי חיובי לפלסטינים המתונים, הישראלים יזכו לבקר באתרי תיירות חדשים-ישנים וייהנו מסחלב בארבעה שקלים. אפשר להתחיל ביריחו.
נותנים ידיים (צילום: שרה אלן)

שוויון נפש
השבוע פרסמה עמותת 'סיכוי' מחקר מעמיק אשר בדק את עמדותיהם של אזרחים יהודים וערבים בנוגע לסוגיית השוויון. מי שירצה יוכל לצאת מעודד מכמה מהממצאים שעלו במחקר: 60% מהיהודים סבורים כי קידום השוויון של האזרחים הערבים הוא אינטרס של המדינה ובקרב האזרחים הערבים יש תמיכה גורפת בהשתלבות כלכלית (88%), פוליטית (81%) וחברתית (78%). לעומת זאת, הפערים הגדולים בין עמדות היהודים לעמדות הערבים מתגלים כאשר מגיעים לשאלות כגון חובת השירות הצבאי/אזרחי ושאלות סביב סמלי המדינה וצביונה. עורכי המחקר מבקשים לטעון כי ממצאי המחקר מראים כי הרוב מעוניין בשוויון. הם צודקים באופן חלקי בלבד: למעשה, הציבור היהודי מגדיר שוויון כשוויון זכויות וחובות אשר צריך להיות ממומש ברמת כל פרט ופרט, בעוד שהציבור הערבי מגדיר שוויון כשוויון זכויות הן לאזרח והן לקולקטיב הערבי.

חברת אשראי
בהשפעתה של המחאה החברתית בקיץ האחרון והדילמות שהעסיקו את הציבור הדתי ביחס אליה, פורסם לאחרונה גיליון חדש של כתב העת דעות, שעוסק ביחס לכסף בחברה הדתית. לזכות עורכי כתב העת, בהוצאתו של מרכז הרצוג ותנועת נאמני תורה ועבודה, ייאמר כי המאמרים שנבחרו להציג את הסוגיה לא נגררו אחרי השיח הפופוליסטי וסיסמאות נוסח צדק חברתי. ראויים לציון בעיקר ניתוחו המרתק של יאיר שלג, לטעמי הסוציולוג המדויק ביותר של הציונות הדתית, את היחס של הציבור הדתי לתרבות הצרכנית, והמונולוג העצוב של הדס ב', על הפגיעה בזכויות עובדים במוסדות הדתיים בחסות האידיאלים והמסירות לכלל ישראל. יש לקוות כי הדיון המעמיק והבוגר שמובא בגיליון יחלחל גם אל השיח הציבורי.

דו-קיום על גמל דו-דבשתי (צילום: ניר בומס)
יש מה להתווכח
נושא כספי בו לא עסק הגיליון הנוכחי של 'דעות' הינו שאלת מקורות המימון של ארגונים ומוסדות ללא כוונת רווח. לאחרונה עלו לסדר היום ביקורות כלפי תנועות שונות בציבור הדתי אשר זוכות למימון מסוים מצידה של הקרן החדשה לישראל. אלה טוענים כי הקרן מנסה להכשיר את פעילותה באמצעות תמיכה באותם ארגונים, ואלה טוענים כי הקרן לא מתערבת בפעילותם ובהעדר מקורות הכנסה חלופיים אין להם ברירה אלא להשתמש בכסף. על פניו, כולם צודקים. בפועל, נראה כי הגיעה השעה לערוך בירור נוקב בקרב ארגוני הציבור הדתי בפרט והחברה האזרחית בכלל בשאלת הלגיטימציה של מקורות המימון השונים: מכספי ממשלות זרות וקרנות פרו פלסטיניות לארגוני שמאל, דרך כספי נוצרים אוונגליסטים למוסדות חינוך ביו"ש, ועד כספי אוליגרכים שכשרות הונם מוטלת בספק למוסדות צדקה.

איש תחת גפני
השבוע הצהיר חבר הכנסת משה גפני כי בכוונת סיעתו, יהדות התורה, לשקול מחדש את הברית הפוליטית עם הימין, בעיקר בשל המתקפות התקשורתיות מצד עיתונאים שמאלנים המבקשים לערער את הממשלה הימנית באמצעות פגיעה בחרדים. על רקע הנטייה הימנית המסורתית של רוב המצביעים החרדים ניתן אמנם לראות בקריאות של גפני איומי סרק שנועדו להשגת רווחים פוליטיים, אך עדיין לא כדאי להתעלם מהן לגמרי. במידה וגפני, החיים רמון של הפוליטיקאים החרדים, יצליח להוביל את המפלגות החרדיות לכיוון זה, ייאלץ המחנה הלאומי להיערך מחדש. אפשרות אחת להתמודדות עם מצב זה היא קידום היוזמה לפיה ראש המפלגה הגדולה הוא זה שמרכיב את הממשלה. במציאות כזו סביר להניח שחלק ממצביעי המפלגות הקטנות, בכללן החרדים, ינטשו את כור מחצבתם לטובת מפלגה ממנה יתכן וייבחר ראש הממשלה. ההיתכנות הפוליטית לקבלת יוזמה כזו כרגע היא אפסית, בעיקר בשל אילוצים קואליציוניים, אך לקראת בחירות, היא תוכל לשמש כשוט בידי המפלגות הגדולות כנגד המפלגות ששוכחות לעתים עד כמה הן קטנות.

(הלילה הלילה הלילה (צילום: דרה פרנק
מכת הרבה
הכה בחרדים, הכה במתנחלים, הכה בליכודניקים, הכה בבעלי ההון, הכה באהוד ברק, הכה בטרכטנברג, הכה בשרה, בסוף ביבי ייפול.

יום שישי, 23 בדצמבר 2011

לא אקטואלי - 23.12.11


סביבה ומסובב
בחודש שעבר השיק המשרד להגנת הסביבה קמפיין הסברתי כחלק מהמאבק בתופעת שריפת הפסולת במגזר הערבי. מי שרוצה, יוכל למצוא קווי דמיון רבים בין היוזמה הזו של השר גלעד ארדן להצעת החוק של אנסטסיה מיכאלי להנמכת הדציבלים הבוקעים ממערכות כריזה של מסגדים. למרות שמטרת היוזמות ראויה, הן אינן פשוטות ליישום לאור הצורך בשינוי דפוסי התנהגות מסורתיים במגזר הערבי המובל על ידי גורמים חיצוניים (ובמקרה יהודים). אין ספק כי הדרך השונה בה בחרו שני נבחרי הציבור לפעול עשתה את ההבדל: האחד בחר לרתום את ראשי הרשויות במגזר הערבי למהלך הסברתי במהותו והשנייה בחרה ללכת על מהלך חקיקתי לעומתי, שאמנם מביא לה כותרות רבות, אך ככל הנראה לא יביא להשגת המטרה.

קריאת גיוון
במהלך חג החנוכה וגם מעט לאחריו (למעשה עד סוף דצמבר) ייפתחו דלתות מחסני ידיעות ספרים בחולון לטובת מכירת חיסול של כותרי ההוצאה. שיאו של האירוע יתקיים ביום ראשון הקרוב בו יחולקו תעודות זהב (20,000 עותקים), פלטינה (40 אלף) ויהלום (100 אלף) לסופרים הפופולאריים ביותר. חמישה ספרים בסך הכול זכו להימכר ביותר ממאה אלף עותקים: 'המוסד' של נסים משעל ומיכאל בר-זוהר, 'הכלב היהודי' של אשר קרביץ, 'תפילילה' של מאיה חנוך ומיכל כהן-חי, 'אל תשלח ידך אל הנער' של הרב ישראל לאו וחסמב"ה של יגאל מוסינזון. את הפרשנות על נתונים אלו והמסקנות על הישראלי (שקצת מעל?) הממוצע, אני מותיר בידי הקוראים הלא ממוצעים שלי.

במקום שאין מדינה
ביום שלישי הקרוב יעניק מרכז מורשת מנחם בגין את 'פרס בגין' עבור תרומה ייחודית למען עם ישראל וארץ ישראל. אל רשימת הזוכים המכובדת מצטרף השנה ארגון השומר החדש. זכייתו של הארגון החשוב והמועיל הזה מצטרפת לזכיות קודמות של נפש בנפש ושל רבני צוהר. כולם ארגונים שממלאים פונקציות אותן הייתה אמורה למלא המדינה כחלק מתפקידה כמדינת הלאום של העם היהודי: הגנה על ההתיישבות, עידוד עלייה ומתן שירותי דת. מעניין מה בגין היה אומר על כך.

ללמוד על למדנים
בימים רביעי וחמישי הקרובים יערוך מכון ון-ליר כנס בינלאומי על למדנות יהודית בזמננו. לפחות על פי הלו"ז העשיר של האירוע, מדובר בכנס מבטיח למדי בו יוצגו מחקרים המשרטטים את דמותה של הלמדנות היהודית על נגזרותיה: בישראל ובחו"ל, בקרב דתיים וחילונים, גברים ונשים, מזרחים וליטאים, מודרניים ופוסט-מודרניים. ללמדך שגם הלמדנים האדוקים שהעריצו את הלימוד, סופם שהם עצמם יהפכו למושאים   ללמידה, הערצה וביקורת.

מן המיצר קראתי
על המפעל החשוב של המכינות הקדם צבאיות נכתב רבות וראוי שייכתב עוד יותר, אך עקב האכילס שלהן הוא ברמת מעורבותן המועטה יחסית לאחר סיום השירות הצבאי. אם במכינות הדתיות ניתן עוד למצוא מסגרות המשך תורניות, במכינות החילוניות נדמה שהחלל גדול. יוזמה אחת שמנסה למלא את הואקום הזה הינה היוזמה המקורית של מכינת מיצר שברמת הגולן אשר פותחת תוכנית מיוחדת לחיילים משוחררים אשר משלבת עבודה עברית ומועדפת במטעי קיבוץ אורטל יחד עם בית מדרש ערב וחיי קהילה שיתופיים. כנס למתעניינים ייערך ביום חמישי הקרוב בבית אביחי שבירושלים. חיילים שעדיין סוגרים שבתות ועלולים לפספס את המדור הם ממילא צעירים מדי ויוכלו להצטרף רק למחזור הבא.

מאברהם ועד רוחמה
בימים אלה מציינת המועצה האזורית שער הנגב 100 שנים להתיישבות היהודית בנגב. היסטורית, לא מדובר במאה שנים רצופות כי אם בציון 100 לעלייה לקרקע של היישוב רוחמה ב-1911, שלושה עשורים קודם לניסיונות היותר מוצלחים ומוכרים של הקמת שלושת המצפים (רביבים, בית אשל וגבולות) ותוכנית 11 הנקודות. מאז נעשו שלוש ניסיונות ליישב את רוחמה, אך כולם לא עמדו בגלי פרעות שונים, בטרם הוקמה כקיבוץ של השומר הצעיר ב-1943. מי שמבקשים להכיר יותר לעומק את תולדות ההתיישבות היהודית בנגב בעת החדשה, מוזמן לתערוכה שנפתחה השבוע ברוחמה ופתוחה חינם לציבור במהלך ימי החג. טקס הדלקת נרות החנוכה במקום ילווה בסיפורי נסים ונפלאות מפי ותיקי הקיבוץ.

דת הדמוקרטיה
זהו. אפשר להכריז רשמית כי ארגוני השמאל הקיצוני שתמיד התהדרו בחילוניותם הנאורה הפכו לדתיים פונדמנטליסטים. במניפסט שפרסמה לאחרונה הקרן החדשה לישראל ונושא את הכותרת "אני מאמין בדמוקרטיה" מתבקש כל מאמין לחתום על 14 עיקרים (חס וחלילה לא 13) שעיקר משמעותם הסמלית להפקיע את הדמוקרטיה המהותית מידי רוב אזרחי המדינה. לכך מצטרף מסע ההפחדה של האגודה לזכויות האזרח, ארגון הדגל של הקרן, אשר קורא לאזרחי ישראל (ובעיקר למי שאינם כאלה) להצטרף למצעד זכויות האדם תוך הפצת כרזה השואבת את השראתה מאחד, מרדכי וענונו שמו. י"ד א-אלוהים.
  

על המילים ועל הפורקן
מדיר יוונים, ממיר עריצים, מאיר פנים, מתיר איסורים, מעיר עוקצנים, מחיר תגים, מסיר אחריות, משיר שיער, מכיר את כולכם. חנוכה שמח!


יום שישי, 16 בדצמבר 2011

לא אקטואלי - 16.12.11

ברית בג"צ-בד"צ
לאחרונה מצטברים יותר ויותר סימנים לכך שברית פוליטית ונדירה נכרתה במחוזותינו: דיווחים אודות פגישות ושיחות בין חבר הכנסת משה גפני לנשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, מינויו המשונה של נציג חרדי לוועדה למינוי דיינים מטעם לשכת עורכי הדין ביוזמתו של עו"ד יורי גיא רון המקורב לביניש, התנגדותו המפתיעה של גפני לחקיקות הקשורות לשינוי פני בג"צ תוך הפרת משמעת קואליציונית ועוד. כל אלה משרים תחושה כי ביניש וגפני, המזהים עצמם כמיעוט נרדף, הגיעו להבנות שקטות שיוכלו לסייע להם במאבקם: גפני יאבק ביוזמות חקיקה נגד בית המשפט העליון וביניש לא תנצל את בג"צ לפגוע במעמדם של החרדים. הימור שלי: עד לסיום כהונתה של ביניש כנשיאת בית המשפט העליון לא נזכה לחזות באף פסיקה דרמטית נגד הציבור החרדי.

כיפת ברזל דיפלומטית
עם הגעתו של החורף, מגיעים גם העננים, ועימם גדל מרחב התמרון של משגרי הרקטות העזתים לעבר ישראל. במידה ומערכת כיפת הברזל לא תוכל להתמודד עם גשם הקסאמים לעבר ישובי עוטף עזה, סביר מאד שמדינת ישראל תיאלץ לצאת למבצע צבאי נוסף ברצועה. הניסיון ממבצע 'עופרת יצוקה' מלמד שהמערכה אינה מסתיימת בשעה שהצדדים מכריזים על הודנה, אלא היא רק עוברת לזירות אחרות, כמו דו"ח גולדסטון שנכתב ביוזמת האו"ם. על מנת להימנע מגולדסטון 2 או מכל ניסיון דיפלומטי אחר לפגוע במדינת ישראל בתואנה של הגנה על זכויות אדם, מפרסמים ארגון NGO-Monitor והמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה קובץ מאמרים מסקרן ("The Goldstone Report 'Reconsidered’ - A Critical Analysis" שמו) שעניינו להבטיח שאקדמאים מתחום המשפט, דיפלומטים, ופעילי זכויות אדם אמיתיים לא יחזרו בעתיד על הכשלים הבסיסיים של התהליך שהוביל לדו"ח גולדסטון ויותר חשוב מכך: הצלחת הספר תסייע לצה"ל למלא את תפקידו ולהגן על אזרחי ישראל מפני מתקפות הטרור.

חֵיל נשים?
חִיל נשים!

קמפיין לאומי
במדינה נורמלית, זה די הגיוני ש"הבנק הלאומי" יתמוך בתנועה לאומית. בהתאם לכך, ראוי היה שמי שמקבל את משכורתו ממשלות אירופה, יעביר את החשבון שלו לבנק הבינלאומי. לזכותו של יריב אופנהיימר יאמר כי הוא יעשה הכול כדי לקבל קצת יחסי ציבור. כולל להאדיר את שמה של אם תרצו, מה שמעורר את התהייה האם הוא משכורתו מחושבת על פי מספר אזכוריו בתקשורת. הבשורה המעודדת היא כי העיסוק של אופנהיימר בשטויות מעיד שגם הוא מבין שאין שום סיכוי לשלום עכשיו.

אזני הערלים
ביום שני האחרון הושק במכללה האקדמית בנתניה ספרו של ד"ר דוד אלטמן, סגן נשיא המכללה. נדמה כי המותחן, Six Years Later, נכתב באנגלית ולא במקרה. גיבור הסיפור הוא פרופסור באוניברסיטת אוקספורד שמודאג מהמגמות האיסלמיסטיות המשתלטות על המרחב הציבורי בבריטניה, ומוצא את עצמו נרדף בשל עמדותיו. נראה שאלטמן לקח על עצמו אתגר מעניין: יותר מכך שהספר מתאים לקהל הישראלי, הוא מהווה כתב אזהרה לקהל הבריטי והאירופאי. בדומה לגיבור הספר, מקנן בי החשש שגם המסר שאלטמן מבקש להעביר ייפול על אוזניים ערלות.

עבודת נמלים
בדצמבר 1936 הופיעה לראשונה התזמורת הסימפונית של הארץ-ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית) באחד ממחסני נמל תל-אביב שנפתח באותה השנה. לרגל 75 שנים להיווסדם של שני הגופים המכובדים הללו, אשר האחד הוקם על ידי מוזיקאים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית והשני על ידי תושבי העיר העברית הראשונה שהוחרמו על ידי פועלי נמל יפו הערבית, נערכים בימים אלה סדרת אירועים חגיגיים של התזמורת בנמל. שווה לעקוב אחר שלל האירועים באתר המחודש של נמל תל-אביב.

שובר שוויון
לאחרונה פרסמה עמותת סיכוי, אשר מבקשת לקדם שוויון בין האזרחים היהודים והערבים בישראל, מסמך מדיניות שמציג 11 חסמים בתחום שיווק קרקעות מינהל ביישובים ערביים. לפי הנתונים המובאים במסמך, בעוד ששיווק הקרקעות בחברה היהודית מגיע לכ-70% מכלל יחידות הדיור שהוצעו, בחברה הערבית שווקו בפועל בתקופה האמורה כ-20% בלבד. רובן של ההמלצות המובאות במסמך שהוכן בקפידה טובות וראויות. עם זאת, מחברי המסמך נוקטים בעמדה נאיבית ומתעלמים מכך שפעמים רבות התושבים הערבים מעדיפים לייצר פתרונות דיור בדרכם הקצרה והזולה יותר מאשר לעשות זאת בעזרת המדינה שדורשת מהם לעמוד במסלול ביורוקרטי ויקר. בנוסף, מציעים הכותבים להפחית את השימוש בבנייה רוויה עבור ערבים, ככל הנראה כהוכחה לכך שאולי שוויון אינו יכול תמיד להימדד כערך מוחלט.

החתול
הוא תבנית נוף מולדתו. אמור לי אם ומתי החתול בורח ואומר לך איפה גדל, הכלב.

יום שישי, 9 בדצמבר 2011

לא אקטואלי - 9.12.11


אין רוח בלי גשם
בסוף השבוע האחרון נערך בירושלים פסטיבל "ימי אהבה לשירה". זוהי הפעם ה-15 בו נערך הפסטיבל ביוזמת חבורת משוררי "משיב הרוח". למרות התמקדותו של הפסטיבל השנה בספר תהילים, בכור ספרי השירה היהודית, הוקדשו בימות מיוחדות לשירה חדשה בעקבות ר' נחמן מברסלב ולשירת חייו של חנן פורת. במה נכבדה בכל אירועי הפסטיבל קיבלו לא רק משוררי שירה, אלא גם מנגני ניגונים משלל צבעי הקשת הישראלית. שמעתי שיש במדינת ישראל שרת תרבות שמבקשת לתמוך ביצירה ציונית. בפסטיבל המוחבא אל הכלים השתתפו מועמדים רבים וטובים הראויים לכך.

בני מה זאת
במדינה מתוקנת (אך לא פוליטית), דבריו של בני גנץ היו מתקבלים בחיוך וממשיכים לזרום אל הירדן. בצבא ההגנה לישראל למוד הקרבות הפמיניסטיים העיקשים, הומור הרמטכ"ל עלול לשמש כעת כקרדום לקידום אג'נדות פמיניסטיות קיצוניות. במקרה כזה, בני גנץ יצטרך להוכיח שהוא יותר צדיקה מהאפיפיור ולנקוט בצעדים שיעזרו לו לשרוד בתפקיד אל מול ביקורת כיתת היורות, אך עלולים לפגוע בתפקודו של צה"ל. אל יהיה זה לפלא בעיניכם אם בקרוב נשמע על פתיחת תפקידי לחימה נוספים לנשים, שאיש (או אישה) לא היה מעז (או עזה) לחלום להציע.

ברק קולני
קשה להיות מופתע או מאוכזב מהאמירות האחרונות של אהוד ברק. כבר הרבה מאד זמן שידוע לכל כי הוא אינו תקין פוליטית. אם הייתי אהוד ברק, באנגלית זה היה נשמע יותר גרוע.

מבכר המדינה
ביום ראשון האחרון הוענק אות ההוקרה על שם מנחם בגין לפרופ' אלן דרשוביץ בזכות הגנתו הנחרצת על מדינת ישראל ועמדותיה ברחבי תבל. במסגרת האירוע שנערך במרכז מורשת בגין, התנגד דרשוביץ לכמה מיוזמות החקיקה האחרונות, אך המליץ בחום להנמיך את הטונים של הביקורות נגד אותם חוקים. לדידו של הפרקליט הרהוט והמנוסה, ההצהרות הפומפוזיות בדבר אובדן הדמוקרטיה גורמות נזק רב למעמדה של ישראל בעולם. ודי לקדימא ברמיזא.

משל עם
על פי סקר שנערך עבור כנס העיתונות שהתקיים השבוע באילת, ענו 72% מהנשאלים כי התקשורת כולה מוטה שמאלה, 22% ענו כי היא איננה מוטה כלל, ומיעוט של 6% ענו כי היא מוטה ימינה. הבה נניח שכלי התקשורת אכן מייצגים את עמדת המרכז. אם כך, מתוצאות הסקר נובע ש-72% מהציבור הוא ימני, 22% במרכז ו-6% בשמאל. או שהתקשורת באמת שמאלנית. מש"ל.

מכור


יום שישי, 2 בדצמבר 2011

לא אקטואלי - 2.12.11


מיד ושם לחיל אוויר
בשעה טובה ומוצלחת נכנסה השבוע הרכבת הקלה לפעילות מלאה אחרי תקופת ניסיון שנמשכה כשלושה חודשים. דווקא משום שבתקופת הניסיון הייתה הנסיעה הרכבת בחינם, זכתה הרכבת לשנע יותר נוסעים מהצפוי בזמני שגרה. כעת, עם החלת חובת התשלום על הנסיעה ברכבת, ראוי לעשות סיכום ביניים קצר ולגלות מה הרוויחה ירושלים: ראשית, הרכבת הפכה למקום מפגש לתת קבוצות ירושלמיות (יהודים, ערבים, סטודנטים וחרדים) שלא תמיד זוכים לזמן איכות יחדיו. שנית, נסיעה על תוואי הרכבת, בעיקר בחלקה הצפוני לאורך קו התפר, ממחיש היטב עד כמה הרעיון שבחלוקת ירושלים אינו רלוונטי. מעתה יש להוביל כל איש חשוב שמגיע לבקר ביד ושם היישר אל הרכבת הקלה ולהסיעו כל הדרך עד לפסגת זאב והתחנה האחרונה: חיל האוויר.

הפרדה נפרדת
מעניין שדווקא מי שמבקשים לחלק את ירושלים ולטעון שליהודים אסור להיכנס ולגור בשכונות פלסטיניות, הם אלה שמתנגדים נחרצות לתת את האפשרות ליהודים להתגורר בהתיישבות נפרדת.

הזכות לסלקטיביות
ביום ראשון הקרוב תפרסם האגודה לזכויות האזרח את דוח "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב". מדובר בדוח שמתפרסם מדי שנה לקראת ציון יום זכויות האדם הבין-לאומי, שהשנה, כמה סמלי, חל בשבת (הבאה). הדוח יעסוק בשלושה נושאים מרכזיים: קשיי נגישות של אזרחים מן השורה שאינם ממומנים על ידי ממשלות אירופאיות בפני בג"צ, פגיעה בזכויותיהם של מתיישבי המצפים בגליל לגור בישוב בעל אופי קהילתי-ציוני וסקירת הנזקים שנגמרה המתיישבים ביהודה ושומרון בשל הקפאות הבנייה בישובים. סתאאם, נראה לכם?

דיבת הארץ
למי שתהה מדוע צריך לתקן ובדחיפות את חוק לשון הרע, מצורף הסיפור הבא: בחודש אפריל פרסם עיתון 'הארץ' כתבה גדולה לפיה הבטיח יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, לנציגי הממשל האמריקאי כי המתנחלים יהיו מוכנים להתפנות תמורת פיצוי כספי. בעקבות פניית דיין לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, נקבע כי 'הארץ' הפר שני סעיפים בתקנון האתיקה של המועצה ועליו לפרסם התנצלות "בהבלטה ובאחד משלושת העמודים הראשונים". ההתנצלות פורסמה בעמוד 8 תחת הכותרת המוזרה "החלטת בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות" (בקרוב הכותרות: "דבריו של ראש הממשלה", "חוק חדש של הכנסת" ו-"כותרת שנתן העורך"). כנראה שבמערכת 'הארץ' לא רואים את חמשת העמודים הראשונים כעיתון. אני יכול להבין מדוע.

היום ונורא
מאז היווסדו של 'ישראל היום' אני שומע טענות לפיהן אין מקום במדינה דמוקרטית לכלי תקשורת הממומן על ידי איל הון שתומך בבנימין נתניהו וחי בארצות הברית. אם כך, אז מדוע המדינה צריכה לשפוך כסף על הצלתו של ערוץ 10 שממומן על ידי רון לאודר?

מדברים סרה
גם אני נגד הדרת נשים. ונגד שרה נתניהו.

קדימה זה שמאלה
בסוף השבוע שעבר פרסם ידיעות אחרונות ראיון נרחב עם ציפי לבני בו נחשף המיתוג החדש של יושבת ראש האופוזיציה. למי שלא קרא, אתמצת את הדברים כך: "קוראים לי ציפי ואני לא פוליטיקאית". רק חבל שהקשר בין התדמית החדשה של לבני לפעולותיה בשבועות האחרונים מוכיחים בדיוק את ההפך: לבני הבינה שכרגע הקרב שלה הוא נגד שלי יחימוביץ' על הזכות להתמודד בבחירות מול נתניהו. משכך, החליטה לבני, להזכירכם – לא פוליטיקאית, לנטוש את כל עמדותיה המקוריות לגבי בית המשפט העליון, אופייה היהודי של מדינת ישראל וכל מה שמריח ימינה משלי. העיקר להיבחר. ולא להיות פוליטיקאית.




לימין שור
בשבוע שעבר "חשף" אריק בנדר במעריב את הדוח של מטות ערים המדרג את חברי הכנסת מהימין בהתאם להישגיהם הפרלמנטריים. אכן, הישג עיתונאי מרשים. החשיפה הבאה: העם הוא זה שהטה את תוצאות הבחירות האחרונות.

עדר של אינדיבידואלים
ביום ראשון הקרוב יערוך המרכז לאתיקה בירושלים כינוס שכותרתו "המחאה החברתית והאתיקה העיתונאית – חיבוק חם?". מבחינתי, מדובר בשאלה רטורית, ולא מכיוון שכל אנשי התקשורת המרכזיים החליטו לאחד כוחות, אלא פשוט מפני שרובם מגיעים מרקע דומה. במילים אחרות: אם אתה גבר, אשכנזי, יהודי, חילוני, שמאלני ותל אביבי – אתה בטח איש תקשורת. 5 מ-6 זה גם בסדר. בסרט 'בריאן כוכב עליון' יש סצנה מפורסמת בה מנסה כוכב הסרט לשכנע את עדת מאמיניו שעליהם לחשוב בעצמם מפאת היותם אינדיבידואלים ושאין צורך שיקשיבו לכל מה שהוא אומר. העדר מגיב כפי שהוא רגיל, וממשיך להריע. העיתונאים הישראלים לא רגילים שמתייחסים אליהם כך, אך נדמה שביותר מדי מקרים לאחרונה, הם הפכו ללא יותר מאשר עדר.

ירושלים
זה התל אביב החדש.