יום ראשון, 26 ביוני 2011

מדוע נכשל פראוור?

למאמר הערוך שהתפרסם הבוקר בעיתון הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1232520.html

כשהשופט אליעזר גולדברג הגיש את מסקנות הוועדה להסדרת התיישבות הבדווים בנגב לאהוד אולמרט, הודה לו ראש הממשלה דאז במילים חמות ובה בעת מינה ועדה נוספת, הפעם ליישום המלצות ועדת גולדברג. עברו חלפו שנתיים וחצי, ועל שולחן הממשלה הונחו המלצות צוות היישום בראשותו של אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. בדומה להמלצות ועדת גולדברג, גם מסקנות צוותו של פראוור זכו לביקורות מימין ומשמאל, דבר שהביא את ראש הממשלה למנות את יעקב עמידרור, ראש המועצה לביטחון לאומי, לבחון מחדש את הנושא.

כישלונו של פראוור היה צפוי מראש. כדי שתוכנית כלשהי להסדרת התיישבות הבדווים (של פראוור או של כל פראייר אחר) תאפשר את קיומו של הסדר בר קיימא לטובת פיתוח הנגב עבור כלל תושביו עליה לכלול התייחסות מפורטת למספר סוגיות מרכזיות, ביניהן: ריבוי טבעי בקרב האוכלוסיה הבדווית של 5.5 אחוז לשנה וכן תחושות הניכור וההקצנה המחזקים תהליכי פלשתיניזציה ואיסלמיזציה בשל אכזבתם של הבדווים מדרך טיפולה של המדינה בהם.

את הדברים הללו לא אני כותב, כי אם פראוור עצמו, בנייר רקע אותו כתב בשנת 2006 עבור כנס הרצליה, עת כיהן במועצה לביטחון לאומי. אלא שהמלצות צוות היישום מתעלמות כמעט לגמרי מאותן "סוגיות מרכזיות" (בלשונו של פראוור). האם פראוור שכח את מסקנותיו שלו? אולי שינה את דעתו? האם גם במקרה זה דברים שרואים משם לא רואים מכאן? כנראה שהתשובה לכל השאלות הללו שלילית. אלא שפראוור וצוותו נלכדו (מבלי משים?), במלכודת המובנית שטומנת בחובה סוגיית הבדווים בנגב: רצונה של המדינה המודרנית לממש את הזכויות המלאות (והמודרניות) של חברה שמבקשת לשמור על אורח חיים שאינו מודרני. לאורך זמן, מדינה מודרנית איננה יכולה לספק את כל שירותיה (מוסדות חינוך, בריאות ורווחה) ותשתיותיה (כבישים, מדרכות, חשמל, מים זורמים, ביוב וכד') לאוכלוסייה שחלק ניכר ממנה מתגורר בישובי פזורה, ומכפילה את עצמה כל 13 שנה. כאילו לא די בכך, חלק מהבדווים מבקשים להציג עצמם כנוודים למחצה שאורח חייהם אינו מאפשר להם לגור ביישובי קבע, ובאותה נשימה אינם מהססים לדרוש זכויות בקרקע (תביעה שמעולם לא התקבלה על ידי בית המשפט).

מלכודת נוספת אליה נקלע פראוור, היא המלכודת הפוליטית. מכיוון שעיסוק בסוגיות רגישות, אבל הכרחיות להגעה להסדר בר-קיימא, עלול לגרום נזק אלקטוראלי לנבחרים, מנדט הצוות לא כלל התייחסות לסוגיית הריבוי הטבעי ולמגמות החברתיות שעוברות על החברה הבדווית בשנים האחרונות. נכון, המלצות צוות היישום כוללות אלמנטים של פיתוח כלכלי, תעסוקתי והשכלתי, שניתן להניח כי יביאו להקטנת קצב גידול האוכלוסייה. אך כל עוד שהמלצות אלה אינן כוללות ניסיון להתמודד עם סוגיית הפוליגמיה (וריבוי לא טבעי שכולל ייבוא נשים פלסטיניות מדרום הר-חברון) בחברה הבדווית, דומה אופן הטיפול בסוגיה למרדף אינסופי של המדינה אחרי זנבה.

מה בכל זאת צריך לעשות? ראשית, ראוי להתייחס לשילובה של החברה הבדווית במדינת ישראל כאתגר ולא כ"בעיה" וזאת בדומה ליחסה של המדינה לעליות השונות בשני העשורים האחרונים. עידוד תהליכי המודרניזציה בחברה הבדווית ראוי היה שייעשה לא במסגרת ועדה מיוחדת, אלא בערוצים המקובלים במשרדי הממשלה השונים ובשיתוף נציגי הציבור הבדווי, בדומה לאופן בו משולבים בשנים האחרונות החרדים בצבא ובתעשייה.

שנית, יש לדאוג לכך שהעבריינות לא תשתלם. לשם כך, יש להקצות משאבים ניכרים להריסת בנייה לא חוקית, למנוע פשיעה ועבריינות, להפסיק את התמריצים שהעניק בג"צ ליישובים הלא מוכרים, לסכל הברחת נשים המשמשות כרחם נייד ולאסור בחוק העברת תשלומי העברה לילדים למשפחות פוליגמיות.

שלישית, יש לזהות את הגורמים המתסיסים חלקים בחברה הבדווית ומסיתים אותם נגד השתלבות הוגנת כחלק ממדינת ישראל. המדובר בארגוני זכויות אדם, אשר בדרישת להכשיר את כל ישובי הפזורה הבדווית, מבקשים למעשה להנציח את מצבם הגרוע של תושבי הפזורה. כמו כן, יש לתת את הדעת על קומץ אנשי אקדמיה (בראשותו של פרופ' אורן יפתחאל מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון) אשר עושים שימוש ציני ומניפולטיבי בחברה הבדווית על מנת לנגח רעיון המדינה היהודית, כפי שמוכיח פרופ' ארנון סופר במאמרו "במלכודת הרדיקליות באקדמיה".

תנאי אחד הכרחי להצלחת המתווה הינו לקיחת אחריות מצידם של בני העדה הבדווית וייסודה של הנהגה מוסכמת שמבקשת לשתף פעולה עם הממסד לטובת שולחיה. מצב בו חבר הכנסת הבדווי היחיד, טאלב א-סענא (מי יודע שהוא בדווי?), מזוהה בעיקר עם אג'נדה פרו-פלסטינית, הוא כישלון של החברה הבדווית. מדינת ישראל היא מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות, למי שבאמת רוצה בכך: ראו הצלחתם של עולים חדשים שהגיעו לתפקידים בכירים בצבא ובפוליטיקה ואת הצלחתם היחסית של עקורי גוש קטיף לשקם את קהילותיהם. גם הבדווים יכולים, אם רק ירצו.

יום שישי, 24 ביוני 2011

לא אקטואלי - 24.6.11

שאלה של טיימינג
מעניין מה תהיה דעת הקהל בארצות הברית בספטמבר הקרוב לגבי הקמת מדינה לאלה שרק לפני עשור, באותו חודש ספטמבר, כל כך שמחו על מותם של אלפי אמריקאים חפים מפשע בעוון היותם לא מוסלמים.

השגרירים שלנו בבריטניה
אחת הטענות המרכזיות כלפי ארגוני זכויות אדם דוגמת בצלם היא שמדובר בהתארגנות פוליטית לכל דבר שמטרתה לשמש כאמצעי לחץ לשינוי מדיניות פנים ישראלית. כלי מרכזי להשגת מטרה זו היא השמעת ביקורת כלפי מעשיה של מדינת ישראל ברחבי העולם. לאחרונה החליט ארגון 'בצלם' להרחיב באופן משמעותי את במת הביקורת שלו כלפי המדינה וזאת באמצעות גיבוש פרויקט משותף עם 'הגרדיאן', יומון השמאל בבריטניה, בו חולקו מצלמות לארבעה פלסטינים תושבי מזרח ירושלים ולשני פעילי שמאל ישראלים. נראה שהשמאל הרדיקלי לא מבקש לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אלא לתלות אותה לעיני כול.

בידוד לשם בידוד
ההקשר הרחב של פעילות 'בצלם' אינו במציאת עוד במה פרסומית, אלא כחלק מאסטרטגיה כוללת שמטרתה להביא לבידודה של מדינת ישראל על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על מנת שזו תיסוג מיהודה ושומרון. כל זאת בזמן שאחד מהטיעונים בהם משתמש בצלם להצדקת נסיגה עתידית, היא הימנעות מבידוד. אם תרצו, מעגל קסמים שכל כולו מסתמך על אחיזת עיניים.

שגריר של רצון טוב
בכנס הנשיא שנערך השבוע בבנייני האומה טען טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, כי לא רק שישראל אינה מבודדת, אלא שהיא "נתפסת כמודל לאזור, באופן שבו היא מתנהלת ומשגשגת, באמונתה ביצירתיות וחדשנות ורוח האדם, ארץ של תקווה והזדמנות על בסיס ערכים אוניברסאליים". כנראה שמי שזהו לו הביקור ה-66 במדינה לא זקוק לדיווחים של הגרדיאן הבריטי.

לא סלקטיבי
חבר הכנסת אחמד טיבי אוהב לטעון בהזדמנויות שונות כי מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית: דמוקרטית כלפי יהודים ויהודית כלפי הערבים. על פי השיח התקשורתי המקובל בישראל נראה כי יש משהו בדבריו של אחמד. אלא שהמציאות כפי שהיא מתוארת על ידי ד"ר דן שיפטן בספרו החדש והחשוב 'פלסטינים בישראל' (בהוצאת זמורה ביתן) מראה שהמצב שונה בתכלית ולמעשה המצוקה הכלכלית הרווחת בציבור הערבי נובעת בעיקר מבחירה חברתית ותרבותית של קהילה הזו, ולא מגילויי קיפוח לאומי הקיימים בשוק העבודה ובצמתים כלכליים אחרים. שפע נתונים כלכליים המובאים ב-844 עמודי הספר מעידים כי פרשת המים הכלכלית־חברתית אינה עוברת בין יהודים לערבים דווקא, אלא בין מי שבחרו באורח חיים מודרני ויצרני ובין מי שלא.

דה-גלצימטיה
נראה שבגל"צ מרגישים שהאדמה מתחילה לרעוד תחת רגליהם. אחרת קשה להסביר כיצד אותה תחנה שהכירה לקהל המאזינים הישראלים את המחבל רנטיסי (או כמו שרזי ברקאי מכנה אותו: ריבחי) מתקוממת על התרגיל המוצלח שעשתה תנועת ישראל שלי כשהפיצה הודעת תמיכה בגלי צה"ל מטעם איש החמאס. משעשעת במיוחד היא העובדה שרנטיסי עצמו, לא מופת לחוק וסדר, התקומם על כך שההקלטה נגבתה ממנו במרמה. נראה שמאז תמיכתה הפומבית של ההנהגה הפלסטינית בעיתון הארץ, טרם נראה חיבוק דב בסדר גודל כזה במחוזותינו.

מגדר ה... עד גדר ה...
כשגדר הביטחון נבנתה על מנת להגן על תושבי ישראל מצד מחבלים מתאבדים, נשמעו טענות כאילו מדובר בגדר הפרדה בין יהודים לערבים. במודע או שלא במודע, רבים בתקשורת הישראלית אמצו את מונח גדר ההפרדה ורבים עוד יותר בחו"ל. למעשה, משמשת הגדר כנשק תעמולתי אפקטיבי בעולם להמחשת מדיניות האפרטהייד (שמקורה מהמילה הפרדה בשפת האפריקאנס) הישראלית. במציאות הנוכחית, בה כמות הפיגועים ירדה באופן דרמטי בשנים האחרונות (בין השאר הודות לגדר הביטחון), קשה יותר למדינת ישראל להסביר את הצורך בגדר. על כן ראוי שדווקא ממשלת ישראל תוביל יוזמה לצמצום תוואי הגדר במקומות בהן הסיכון הביטחוני נמוך ולא באזורים בהם מתקיימים צעדי מחאה אשר יובילו לפרשנות מסוכנת להפסד ישראלי. את עלות המהלך ניתן לסבסד באמצעות סיוע של מדינות אירופאיות שמבקשות לפעול למען זכויות האדם ביהודה ושומרון וגם להיעזר בכסף שנמצא בישראל ומיועד להגיע לחמאס דרך הרשות הפלסטינית.

יזכור
העם עם ברל. ולהפך.

יום שישי, 17 ביוני 2011

לא אקטואלי - 17.6.11

חיי עולם ומלואו
בשיחה עם נכדו, אמר רש"י כי אילו היה הדבר בכוחו, היה חוזר ומשנה את פירושו לפי "הפשטות המתחדשים בכל יום". הנכד, רשב"ם (השם המלא שמור במערכת), הסביר כי הפשטות הללו מתחדשים משום שאנו עצמנו מתחדשים בכל יום. על בסיס רעיון זה, לוקטו שיחות של חתן פרס ישראל, הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) על פרשיות השבוע בידי תלמידיו ונכרכו בספר החדש 'חיי עולם'. ספר זה מהווה עדות נוספת לגדולתו של דגול תלמידי החכמים בדורנו, דווקא מכיוון שבניגוד לתלמודיסטים אחרים, לא נטש את לימוד המקרא.

סופר ורטהיימר
ספר מומלץ נוסף, גם הוא של חתן פרס ישראל, הוא 'איש ליד מכונה', האוטוביוגרפיה המרתקת של סטף ורטהיימר. מעטים הם הספרים בהם תוכנו של הספר מממש את ההבטחה הכתובה על גב כריכתו. ספרו של סטף, אותו גמעתי בשקיקה, מבטיח, מקיים ומנחיל לקורא את חזונו של הכותב בו שלובים חינוך מקצועי לעבודה ויצירה, יישוב הגליל, עצמאות מוחלטת מתלות במדינה ובבירוקרטיה, ועידוד היזמות התעשייתית. מדובר בסיפור מתסכל על איש שהקשיבו לו מעט מדי, אשר משאיר טעם אמביוולנטי של הצלחה אישית לצד החמצה לאומית מצידה של מדינה שלא משכילה לאפשר ליזמים רבים נוספים לצמוח לצידו של סטף בערוגות הגליל והנגב.

מחר
זה היום החדש.

קבלה לעתיד
תנועת נאמני תורה ועבודה יצאה בקמפיין חדש ומקורי תחת הסיסמא "מצוות צריכות קבלה", במסגרתו מועבר המסר כי חובת תשלום המסים הינה חובה חוקית, מוסרית ודתית. הדגש על יישום חובה ניתן על רכישת תשמישי קדושה ולשם כך פורסמה באתר התנועה רשימת בעלי עסקים המהדרין בתחום זה. פייר? הליכה לקמפיין חינוכי ממנו אף אחד לא מרוויח (לפחות לא באופן מיידי) ועוד בתחום שאף אחד לא אוהב (אתם מכירים מישהו שאוהב לשלם מסים?), היא צעד אמיץ למדי. יש לקוות שלא רבים מדי יפרשו אותו דווקא כצעד טיפשי.

שטרנוקרטיה
ביום ראשון האחרון פרסם משרד החינוך את ההרכב החדש של ועדת המקצוע בהוראת אזרחות, בראשה יעמוד פרופ' אשר כהן, שהחליף את פרופ' ידידיה שטרן. במכתב פומבי שפרסם שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה וככל הנראה דמוקרט בעצמו, טען כי "חילופי שלטון מדי מערכת בחירות אסור שיכתיבו את תוכנית הלימודים, ובוודאי שבהקשר הרגיש של מקצוע האזרחות". וואלה. אין ספק שמדובר בביקורת עניינית מפי מי שמונה לתפקיד עשרה ימים לפני הבחירות האחרונות. בחירות, יש להזכיר למי ששכח, הן מרכיב שולי בדמוקרטיה בו ניתנת לעם האפשרות להשפיע על עיצוב המדיניות הציבורית.

אינדוקטרינציה של דמו-קרטיה
אין צורך בהצגת ציוני הבגרות הנמוכים באזרחות כדי להציג את הכישלון של שטרן וקודמיו בהנחלת ערכי המקצוע בקרב תלמידי ישראל. את האופן המעוות בו נתפסת הדמוקרטיה בישראל ניתן להמחיש באמצעות השוואה פשוטה של הערך 'דמוקרטיה' בוויקיפדיה, אנציקלופדית התוכן החופשי, שמשקפת את הידע הציבורי. בערך דמוקרטיה בגרסא העברית, מוצגת "הדמוקרטיה המודרנית" (כשלמעשה הכוונה היא לדמוקרטיה הליברלית) כדגם המרכזי של דמוקרטיה לצידו מוצגים באופן מצומצם שני דגמים נוספים: דמוקרטיה בעולם העתיק ודמוקרטיה ישירה. לעומת זאת, בגרסא האנגלית של אותו ערך, מוצגים לא פחות מ-14 צורות של דמוקרטיה, אותן ילמדו תלמידי ישראל רק כשנהיה דמוקרטיה אמיתית.

מפה מלבינת פנים
טוב עשו החברים בישראל שלי, אשר פרסמו ערכת מפות מקוונת אשר ממחישה באופן יוצא מן הכלל את המציאות הגיאופוליטית בישראל בדרך שעיניים זרות מתקשה לקלוט. האמת? גם עיניים מקומיות. נדהמתי לגלות עד לאן מגיעה הבורות כשגיליתי תוצאות של בדיקה שנערכה באחת מכיתות י' בבית ספר שאחוז משלימי תעודת הבגרות בו גבוה מהממוצע הארצי. התלמידים התבקשו לצייר מפה של מדינת ישראל. התוצאות היו מביישות – מתוך 28 תלמידים, רק 7 תלמידים ציירו מפה סבירה או על גבול הסביר. ומה הייתה העיר היחידה אותה רוב התלמידים ידעו למקם על המפה? לא ירושלים, לא תל אביב, לא חיפה, לא קריית שמונה ובטח לא חברון. אילת.

ספטמבר
יום הדין. 29 בספטמבר. תרשמו.
 

יום שישי, 10 ביוני 2011

לא אקטואלי - 10.6.11

אסרו חג
סַלֵּינוּ עַל כְּתֵפֵינוּ,
רָאשֵׁינוּ עֲטוּרִים;
מִקְּצוֹת הָאָרֶץ בָּאנוּ,
הֵבֵאנוּ בִּכּוּרִים.

מִיהוּדָה, מִיהוּדָה, מִשּׁוֹמְרוֹן,
מִן הָעֵמֶק, מִן הָעֵמֶק וְהַגָּלִיל
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ, בִּכּוּרִים אִתָּנוּ,
הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף, חַלֵּל בֶּחָלִיל!

(איזה כיף לגור ליד גן ילדים שעוד לא הספיקו להיחשף לתיאוריות הפוסט באקדמיה)
לא סופר אותם
לאחרונה פרסם פרופסור ארנון סופר שעומד בראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה חיבור מרתק שכותרתו 'במלכודת הרדיקליות באקדמיה'. בחיבור, שנכתב על בסיס ניסיון אישי, מציג סופר כיצד פעילי שמאל קיצוני הפכו את האקדמיה לקרדום לחתור בו תחת אושיות מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במיוחד מעניין הפרק החמישי שמראה כיצד כמה שרלטנים באקדמיה מסיתים את הבדווים בנגב נגד ניסיונותיה של מדינת ישראל להסדיר את התיישבותם. מי אמר שההומאניות נמצאת בשמאל?

נוודים לעת מצוא
בקרוב יובאו לאישור הממשלה המלצות צוות יישום דו"ח גולדברג להסדרת התיישבות הבדווים בנגב בראשותו של אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. כדי שהתוכנית המוצעת תאפשר את קיומו של הסדר בר קיימא לטובת פיתוח הנגב עבור כלל תושביו ראוי שזו תכלול התייחסות מפורטת לריבוי טבעי בקרב האוכלוסייה הבדווית של 5.5 אחוז לשנה וכן תחושות הניכור וההקצנה המחזקים תהליכי פלשתיניזציה ואיסלמיזציה בשל אכזבתם של הבדווים מדרך טיפולה של המדינה בהם. את הדברים הללו לא אני כותב, כי אם פראוור עצמו, בנייר רקע אותו הציג בשנת 2006 עבור כנס הרצליה, עת כיהן במועצה לביטחון לאומי. אלא שהמלצות צוות היישום מתעלמות כמעט לגמרי מאותן "סוגיות מרכזיות" (כלשונו של פראוור). מדוע? ככל הנראה משום שסמכותו של פראוור הוגבלה כך שגם הוא, כמו טובים לפניו, נפל במלכודת המובנית שטומנת בחובה סוגיית הבדווים בנגב: חוסר היכולת של המדינה המודרנית לממש את זכויות מי שמבקשים לשמור על אורח חיים שאינו מודרני. לאורך זמן, מדינה מודרנית איננה יכולה לספק את כל שירותיה ותשתיותיה לאוכלוסייה שמציגה עצמה כנוודית למחצה כך שאורח חייה אינו מאפשר לה לגור ביישובי קבע, ובאותה נשימה אינה מהססת לדרוש זכויות בקרקע.

נכבא? נכסה?
כל הבאסה!

כיף של רעיון
בחודש האחרון הסתיימו שני מחזורים נוספים של התוכנית לטיפוח יזמים חברתיים של פרזנטנס, שמטרתה לתת דחיפה ראשונית ליזמים להוציא את רעיונותיהם אל הפועל. לפרזנטנס שלושה סניפים בארצות הברית, ושניים נוספים בישראל (בירושלים ובתל אביב), אשר קיימו ערבי השקה למיזמים החדשים. אחד המיזמים שצד את עיני הוא ה-Funkey של ג'ואנה שבסון, אשר מבקש לקשר אטרקציות ופעילויות פחות מוכרות בירושלים (בתור התחלה, יש לקוות) במטרה לספק אופציות תיירותיות לתיירים חוזרים או תיירי פנים, שחושבים שכבר ראו את כל מה שניתן לראות בעיר. עד שהמיזם יצא לפועל, אשתדל להמשיך בדיווחים על פינות חמד ואירועים מיוחדים שאסור להפסיד.

אורו של עולם
אירוע אחד כזה הוא פסטיבל האור, שייפתח ביום רביעי הקרוב למשך שבוע, ויכלול את הצגתן של 30 עבודות אמנות ברחבי העיר העתיקה מדי ערב עם רדת החשיכה ועד חצות הלילה. אם לשפוט לפי שנים עברו, מדובר באחד האירועים המרשימים ביותר בישראל, אם לא ה... מומלץ בחום, גם בזכות ערביה הקרירים של ירושלים.

שב ושתוק
מי שתהה למה נתניהו וברק התעקשו להמשיך ולהאריך את כהונתו של מאיר דגן כראש המוסד כל שנה מחדש, קיבל את התשובה מאז שדגן סיים את תפקידו.

להשפיע מבחוץ
לאחרונה נשמעים יותר ויותר קולות בעד סגירתה של גלי-צה"ל. למרות הביקורת הרבה והמוצדקת על התחנה, מדובר במקום האיכותי ביותר בישראל ללמוד איך לעשות רדיו, ובימים טובים יותר, מהווה התחנה את הקול של החיילים. על כן, ראוי שהדיון הציבורי יוביל מגמה שונה: לא לסגור את גל"צ, כי אם להחזיר אותו לחיילים, ולשחרר את האזרחים שמהווים נטל כלכלי על התחנה. הצעה זו תעשה את העבודה – רוב המפונקים (שאת עמדתם הפוליטית לא ניתן לנחש) יעקמו את האף וממילא לא יסכימו להישאר בתעריפים מוזלים.

יום שבת, 4 ביוני 2011

אדמות הלאום בתפיסה הציונית

בקיץ תשס"ט-2009, אישרה הכנסת את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל אשר ביקשה להעביר את הקרקעות שבבעלות המדינה לידיים פרטיות. במסגרת תפקידי אז, כמנהל צוות הקרקעות של המכון לאסטרטגיה ציונית, הצגתי את עמדת המכון בפני חברי ועדת הכלכלה של הכנסת. עם סיום דבריי, טען חבר הכנסת כרמל שאמה (אז עוד לא הכהן), יו"ר ועדת המשנה לעניין הרפורמה, כי הוא מבין את הקשר בין ציונות למי שיושב על הקרקע, אך אינו מבין את הקשר בין ציונות לבעלים על הקרקע. גם אם נקבל את דרך החשיבה של שאמה, שמאי מקרקעין במקצועו, לי זה נשמע די תמוה שאינם מבינים כיצד הבעלות על הקרקע קובעת למעשה גם את זהות היושבים עליה.

מפאת אופי הדיון והתשובה המהירה והקצרה אליה נדרשתי, המלצתי לחבר הכנסת הנכבד לקרוא את הפרוטוקולים של הקונגרס הציוני החמישי (1901), בו יוסדה הקרן הקיימת לישראל, וכן את דבר ימי הכנסת, עת כונן חוק יסוד: מקרקעי ישראל (1960) שקובע כי "מקרקעי ישראל, הם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". יש להודות, כי התשובה שנתתי לחבר הכנסת שאמה לא סיפקה אותי כלל, וחשתי שאני חוטא לאמת במידה מסוימת. אחרי הכול, אנחנו במכון מתיימרים לעסוק באסטרטגיה ציונית, אך בפועל גם אני לא באמת מכיר את הדברים שנאמרו בקונגרס ציוני כזה או אחר.

לאחר ששיתפתי במחשבותיי אלה את חבריי לתוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, בה הייתי חבר באותה שנה, החלטנו ליזום יחד פרויקט קבוצתי ולהקים בית מדרש לציונות, שתכליתו להיחשף לטקסטים הציוניים המכוננים באופן בלתי אמצעי וללא סינון. כמו שהגדיר זאת אז פרופ' מעוז עזריהו, חבר המכון: להוריד את האבק מארון הספרים הציוני. על סמך הטקסטים אליהם נחשפתי בשנתיים האחרונות, אני מבקש להציג מהן הסיבות שהביאו את ראשי התנועה הציונית לנקוט במדיניות הציונית של אדמות לאום ולבחון עד כמה סיבות אלה רלוונטיות לימינו אנו. מקור נוסף בו נעזרתי לטובת פירוט הסיבות הוא מאמרה של יפעת גזית-הולצמן, "דיני הפקעת מקרקעין בשנות החמישים בראי האידיאולוגיה הציונית" (פורסם בקובץ המאמרים "מקרקעין בישראל: בין הפרטי ללאומי", בעריכתו של ד"ר חנוך דגן, הוצאת רמות).

"ועתה... יכולים אנו לגשת להוציא לפעולה גם את הרעיון, שהציע חברנו המנוח הפרופסור שפירא לפני הקונגרס הראשון: יצירת הקרן-הקיימת הלאומית... העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באפן שאינו מתאים עם כוונותיו של המייסד."
(מתוך נאום הפתיחה של הרצל לקונגרס הציוני החמישי)

כאמור, ההתנגדות של ראשי התנועה הציונית למשטר של בעלות פרטית במקרקעין נסמכה על מספר סיבות, שרובן ככולן היו קשורות למטרות החברתיות והפוליטיות שהתנועה הציונית חתרה להשיג:

1.      בהתחשב בקשיים המשפטיים והפיסיים שהיו כרוכים בהתיישבות בארץ, ובזהותם של המתיישבים, שהיו חסרי אמצעים וחסרי ידע חקלאי, לא היה סביר לצפות שהמתיישבים יוכלו להתמודד עם הנטל של רכישת הקרקעות והכשרתן. הרצל, אגב, זיהה את הבעיה בשלב די מוקדם, ובספרו 'מדינת היהודים: ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים' (1896) אף הציע פיתרון מעניין כיצד לאפשר למתיישבים העניים לקבל בעלות על הקרקע:
"חלקות הקרקע במחוזות ובערים ימכרו במכירה כללית. לא תמורת כסף אלא תמורת הישגים. לפי תכנית המיתאר הכללית נקבע מראש אלו כבישים, גשרים, מובילי מים, סכרים וכו' נחוצים לתעבורה. דבר זה יתוכנן לפי מחוזות. בתוך המחוזות ימכרו בדרך דומה המגרשים בערים, במכירה פומבית".

כידוע, הצעתו זו של הרצל לא התקבלה, אך תפיסת אדמות הלאום מאפשרת למדינה לתת מענה לצורך ביישוב אזרחים חסרי אמצעים (בין אם הם עולים חדשים ובן אם הם סתם עניים) וזאת באמצעות מנגנונים של דיור בר-השגה, אשר יישומם מתאפשר ביתר קלות כאשר האדמות הן בבעלות המדינה שאינה נזקקת לרכוש אדמות לטובת פרויקטים מסוג זה.

2.      ההתנגדות למוסד הבעלות הפרטית במקרקעין הונעה בעיקר על ידי החשש מפני תופעה רחבה של ספסרות בקרקעות ועלייה מסחררת של מחירים. ובמילותיו של הרצל:
"את הארץ המובטחת לאגודת היהודים על פי המשפט הבינלאומי, כמובן יהיה צורך לרכוש גם על פי המשפט הפרטי.... לחברה ידרשו שטחי אדמה גדולים לצורכיה ולצורכינו. את הקרקע הדרושה היא תבטיח לעצמה בקנייה מרוכזת. בעיקר אמורים הדברים ברכישת אדמות המדינה, השייכות לשלטונות הנוכחיים של הארץ. המטרה היא להגיע לבעלות על האדמה 'שם' (בארץ ישראל – ע"א) מבלי להקפיץ את המחירים לגובה מסחרר, כשם שהמכירה 'כאן' תיעשה מבלי להוריד את המחירים יתר על המידה. עם זאת אין לחשוש להפקעת מחירים פרועה, שכן את ערך הקרקע קובעת 'החברה', בהיותה הגוף המנהל את ההתיישבות, תוך תיאום עם 'אגודת היהודים' - הגוף המפקח".

כאמור, היה לתנועה הציונית אינטרס ברור לנסות לשמור על רמה יציבה של מחירים, על מנת שיהיה אפשר להעביר שטחי קרקע גדולים ככל האפשר מבעלות ערבית לידיים יהודיות. למיטב הבנתי, כיום, כשמדינת ישראל כמעט ואינה עוסקת בגאולת אדמות, וכשרוב הקרקעות הן בבעלות מעשית של יהודים, דווקא ירידה במחירי הקרקעות תאפשר להעביר שטחי קרקע מבעלות יהודית לידיים ערביות. כך שנראה שטיעון זה אינו רלוונטי כיום.

3.      נוסף על כך הניחו המנהיגים הציוניים כי משטר של קניין פרטי עשוי לפגוע בהיצע של קרקעות למכירה, החשש היה שכניסתם של בעלי עניין רבים לשוק יעוררו התנגדות ערבית מאורגנת למכירת קרקעות ליהודים. גם כאן, נדמה שטיעון זה אינו רלוונטי, מכיוון שמאז ימי ראשית התנועה הציונית חוקי המשחק השתנו וההתנגדות הערבית למכירת קרקעות ליהודים קיימת ממילא.

4.      בשל אותו חשש לעלייה במחירי הקרקעות בארץ ישראל, קניין פרטי במקרקעין תויג במחשבה הציונית כגורם שעשוי לעכב את השגת המטרה הלאומית הבסיסית של עידוד הגירה יהודית התיישבותית לארץ-ישראל. במציאות היום, בה מחירי הקרקעות נקבעים בהתאם לרמת הביקושים והצע, ניתן לראות כי המחירים הגבוהים של אדמה לא מאפשרים ליותר ויותר אזרחים בני המעמד הנמוך והבינוני לרכוש דירה, מצב שעלול להביא לירידתם של אזרחים מישראל, ולהוות חסם משמעותי בפני עולים פוטנציאליים בעלי מגבלות כלכליות. בהינתן ניהול נכון (שיש להודות שאינו קיים כיום), בעלות המדינה על הקרקעות, יכולה לאפשר לרשויות לשלוט בקלות יחסית על מחירי הדירות ומצב השוק.

5.      מוסד הקניין הפרטי עמד בניגוד לשאיפות החברתיות של התנועה הציונית להקים בארץ-ישראל חברה יהודית חדשה, שתושתת על ערכי השוויון ועבודת האדמה. על כך עמד כבר מבשר הציונות, משה הס, בספרו 'רומי וירושלים' (1862):
"רכישת קרקע מולדת משותף, השאיפה המעשית לתנאים חוקיים, שבהם ובחסותם תנוב העבודה, ייסוד חברות יהודיות לחקלאות, לתעשייה ולמסחר לפי עקרונים יהדותיים, זאת אומרת סוציאליסטיים, אלה הם היסודות שעליהם תוכל היהדות המזרחית לשוב ולהתרומם מאשפתות, שעל ידיהם תשוב ותתלבה האש העוממת של הפטריוטיות היהודית ושבכוחם תשוב לחיים היהדות כולה."
           
בספרו, אלטנוילנד, שיצא לאור ב-1902, היה הרצל מפורש עוד יותר:
"שנת היובל... איננה תקנה חדשה. זאת תקנה ישנה של משה רבנו. אחרי שבע פעמים שבע שנים, כלומר, בשנה החמישים, חוזרות הקרקעות לבעליהן הראשונים, ללא פיצוי כלשהו. אנחנו שינינו קצת את התקנה. אצלנו חוזרות חלקות הקרקע לחברה החדשה. למשה היו מטרות חברתיות בחלוקת הקרקעות. אתם צריכים להבין שהשיטה שלנו משרתת את המטרות האלה לא פחות טוב. העלייה בערך הקרקע לא מעשירה את היחיד, אלא את החברה... החלטנו להנהיג מחדש את שנת היובל, שרווחה בקרב היהודים בימי קדם."

טיעון זה, אשר נוגע בעצבים הכי רגישים בויכוח שבין הקפיטליזם לסוציאליזם, רלוונטי למי שבוחרים להזדהות כסוציאליסטים וודאי אינו רלוונטי למי שמגדירים עצמם כקפיטליסטים. קצרה היריעה מלדון במאמר זה אודות התפיסה הכלכלית הראויה עבור הציונות.

6.      המנהיגים חדורי האידיאולוגיה השוויונית ראו במוסד הבעלות הפרטית משטר שיביא ליצירת מעמד של בעלי אחוזות שינצל את כוח העבודה של הפועל היהודי. ברפורמת הקרקעות הנוכחית, מתנגדי ההפרטה הצליחו להוסיף בחוק מגבלות אשר יקשו על טייקונים לצבור אדמות אשר יהפכו אותם לבעלי אחוזות מודרניים, אך ככל שהזמן יעבור, כללי השוק החופשי ינצחו, הפערים יצמחו, וסביר להניח שיותר ויותר אדמות יעברו לבעלותם של פחות ופחות אנשים.

7.      זכויות קניין פרטי במקרקעין לא השתלבו עם הרכיב המהפכני באידיאולוגיה הציונית, שחתר לעצב מחדש את הזהות היהודית הקולקטיבית, בין היתר על ידי שינוי דפוסי התעסוקה היהודית והעתקת כובד המשקל לעבודה חקלאית. תפיסה זו הייתה משותפת להוגים ציוניים מזרמים רבים: החל ממבשר הציונות הרב יהודה אלקלעי ("כשיתעוררו ישראל ליישב את הארץ לעבוד את האדמה זהו ראשית הקץ האמיתי", 'נחמת הארץ', המבשר, 1866), דרך יהודה ליב פינסקר בנאום הפתיחה בוועידת קטוביץ'-1884 ("היה זה רצוי ביותר להחזיר להמוני עמנו, המתנוונים במסחר הזעיר ובמלאכה הזעירה, את ענף הפרנסה המכובד לפנים והטבעי של אבות אבותינו, את עבודת האדמה... נשובה נא עתה אל אמא אדמה, המברכת בתודה את הידיים העובדות אותה ואינה יודעת שום הבדל בין בני האדם, חוץ מזה של החריצות. כשם שידענו לפנים לעבור מן המחרשה אל המאזניים, כן נשובה נא ונאחז עתה בכל עוז במחרשה.") ועד אחד העם הרוחניק ("הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה... הצורך הזה, אם יש לו תקווה להימלא, אין זה אלא בארץ ישראל.", אמת מארץ ישראל, 1891).

האם טיעון זה רלוונטי גם היום, כשרק שני אחוזים מהאוכלוסייה עוסקים בחקלאות? לדעתי כן, אך לא מפאת חשיבותה של העבודה החקלאית לדפוסי התעסוקה היהודית. בקרב הזה נראה שהציונות הפסידה לשוק הגלובלי. ובכל זאת, לעבודה החקלאית יש משמעות רבה למפעל הציוני גם בימים אלה: השימוש החקלאי בקרקע מאפשר שמירה על שטחים עצומים בבעלות מי שמעבדם בצורה יום יומית. ככל שישנם יותר חקלאים יהודים פעילים המעבדים את חלקתם, כך חלקים גדולים יותר מאדמות הלאום היהודי נשמרים מפני פלישות (שחלקן מתבצע גם ממניעים לאומיים).

8.      נקודה מרכזית הייתה החשש שהקניית זכויות בעלות מקרקעין תוליך למכירה חוזרת של קרקע מאת יהודים לערבים. מאז אישור חוק מקרקעי ישראל מסתמן כי מדובר בחשש ממשי. מעת לעת מתגלים עוד ועוד מקרים בהם בעלי חלקות שלא הצליחו להתפרנס מחקלאות העדיפו למכור את האדמה לחקלאים ערבים. חשש זה גובר עוד יותר בשל אפשרותם של אזרחים ערבים ליהנות ממימון חיצוני המגיע ככל הנראה ממדינות ערב ומאפשר להם לרכוש קרקעות במחירים הגבוהים ממחירי השוק. אמנם, בתום המושב הקודם של הכנסת, אישרה ועדת חוקה, חוק ומשפט חוק שמטרתו להגביל העברת קרקעות לזרים. אך נוסח החוק שאושר מתקשה להתמודד עם מקרים של מי שאינם נחשבים לזרים, אך נהנים ממימון עוין.

9.      מוסד הקניין הפרטי נתפס גם כלא-מתאים להגשמת המטרה החשובה של הקמת התיישבות יהודית באזורי-הספר. ההנחה הייתה שבעלי ההון הפרטי יעדיפו להשקיע כספם באזורים עירוניים, ובכך ייפגע האינטרס של התנועה הציונית לקבוע כבר בשלב הראשוני את גבולות המדינה היהודית שתקום ברבות הימים.

המציאות במדינת ישראל שנת 2011 מוכיחה כי בתנאי שוק חופשי, הקניין הפרטי היהודי לא מנוצל לטובת הגשמת מטרות הציונות. מצד אחד, במקומות בהם יש ביקוש גבוה למגורים (לדוגמא: יפו), ההון הפרטי (שהוא בדרך כלל יהודי) מביא לעליית מחירים שגורמת לאוכלוסיה חלשה (לרוב ערבים), לנטוש את יפו, וכך יפו הופכת להיות יהודית. אך מצד שני, תהליך הפוך בדיוק מתרחש בעיירות פריפריאליות כמו נצרת עלית וכרמיאל, בהן הביקושים יורדים (בעיקר של אזרחים יהודים) ובעקבותיהם גם מחירי הדיור, אשר מביאים יותר ויותר תושבים ערבים מכפרי הסביבה להגר לתוך העיר. האם הרווח שביפו יהודית, שווה את הפיכתן של נצרת עלית וכרמיאל לערים מעורבות? לטעמי לא.

10. מוסד הקניין הפרטי נתפס כלא מתאים לקידום עבודה עברית ולבנייתה של חברה יהודית עצמאית שאינה תלויה בעבודת הפועל הערבי. דוד בן-גוריון היטיב לבטא (1933) את חשיבותה של העבודה העברית:
"אנחנו רואים קודם כל את ארץ ישראל בשביל היהודים כמקום להתיישבות ולעבודה במו ידינו. בית לאומי זוהי עבודה עברית, יישוב יהודי זוהי עבודה עברית, תיקון חיינו זוהי עבודה עברית, חיי מולדת זוהי עבודה עברית. כשנוטלים את היסוד הזה, כשמערערים ומרופפים אותו, כשפוגעים בו, מערערים ומרופפים ופוגעים ביסוד חיינו ועתידנו בארץ."

במקרה זה נראה שערך העבודה העברית סובל מנחיתות זה זמן רב וללא קשר להפרטת הקרקעות. על מנת להחזיר את עטרת העבודה העברית ליושנה, יידרש הרבה יותר מלשמור על אדמות הלאום בבעלות המדינה.

ההשפעה המצטברת של שיקולים אלה הניעה את המנהיגים הציוניים לבחור בבעלות ציבורית כמשטר המקרקעין המתאים לקידום ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. מניתוח השיקולים בהתאם לנתונים של ימינו עולה כי עדיין יש מקום לשמר את תפיסת אדמות הלאום. מסקנה זו מתחזקת ביתר שאת כאשר שואלים את השאלה ההפוכה: מדוע יש צורך להפריט את קרקעות המדינה במסגרת הרפורמה (הנצרכת) במינהל מקרקעי ישראל?

את התשובה הכי טובה לשאלה זו, שמעתי בדיוני ועדת הכלכלה מירון ביבי, מנהל הרשות החדשה למקרקעי ישראל: כיום חלק גדול מ-700 העובדים של ממ"י עוסק בניהולם של 800,000 חוכרים. ברשות החדשה מקווים כי העברת הקרקעות לבעלות החוכרים, תפנה משאבים רבים לטובת משימות תכנון ופיתוח, אותן המינהל נאלץ לעכב בשל מחסור בידיים עובדות. יכול להיות, אבל לאור כל האמור לעיל, והפגיעה של הפרטת הקרקעות במפעל הציוני, לא נראה שסיבה בירוקרטית גרידא מהווה עילה מספקת לריקון מתוכנו של חוק יסוד: מקרקעי ישראל.

יום שישי, 3 ביוני 2011

לא אקטואלי - 3.6.11

אזרחות לכולם
בשבוע שעבר חשף עיתון הארץ את הדחתם של הפרופסורים סוזי נבות וידידיה שטרן מוועדת המקצוע לאזרחות תוך חשיפת חלקים מתוך המכתב האישי ששלח (והדליף?) פרופ' שטרן למנכ"ל משרד החינוך. להלן תרגום חופשי לשפת העם עבור מי שאינו בקיא בטרמינולוגיית המקומון של רחביה: ראשי משרד החינוך, החליטו שלא להאריך את כהונתם של שני הפרופסורים למשפטים שמונו בשלהי כהונתה של יולי תמיר, השרה הקודמת, בין השאר בשל ייצוג עודף למשפטנים בוועדה המקצועית, שאמורה לשמש כגורם מייעץ בתחומי דעת נוספים המשיקים למקצוע האזרחות, דוגמת מדעי המדינה, היסטוריה ויהדות. על בעיית המשפטיזציה באופן הוראת האזרחות יעידו דרך הפעולה הקנטרנית והתגובה הבכיינית של מי ששבויים בשיח הזכויות והמגיע לי.

פותחים את הקיץ
היום אנו באים בשערי חודש סיוון, שמקור שמו הוא כנראה במילה האכדית 'סיוונו' שמשמעותה היא 'עת להט השמש'. אם תרצו, תחילתו הרשמית של הקיץ העברי, אשר נדמה כי משנה לשנה זוכה להגדלה ניכרת של רפרטואר אירועי תרבות ופנאי. לשם המחשה, אבקש להמליץ על שלושה אירועים בעלי אופי שונה, שייערכו כולם בשבוע הקרוב ויעידו על העושר התרבותי שמתפתח סביב ההוויה הישראלית הייחודית והמגוונת: ביום שני הקרוב תיפתח במרכז מורשת בגין שבירושלים תערוכה לרגל 30 שנים להפצצת הכור בעיראק במעמד רונה רמון. למחרת, ליל שבועות, ייערך במועדון צוותא בתל-אביב תיקון ליל שבועות בחסות רבני צהר ובהשתתפות אנשי רוח ישראלים: מיורם טהרלב ועד הרב יעקב מדן. מיד לאחר מכן, איסרו חג שבועות, יתקיים בהיכל התרבות של קריית ארבע 'כנס מחקרי חברון הראשון' מטעם המדרשה המקומית ללימודי ארץ ישראל ויהדות, שיכלול את חשיפתן של שלל תגליות מאז ולתמיד.

שבועות?
ימים!

להרוג תורכי ולנוח
ב-12 ביוני אמורים להיערך הבחירות בתורכיה. משמעות הדבר היא שלהנהגה התורכית הנוכחית יש אינטרס רב בקיום משט נוסף עד לתאריך זה, לאחר שהמשט הקודם העלה את רמת האהדה אליה בציבור התורכי. המשמעות מבחינת מדינת ישראל היא שהפעם לא ניתן להסתפק בעצירת המשט, אלא יש גם להביא להשפלה פומבית של ארדואן שיכולה להוביל למפלה בבחירות. איך עושים את זה? לא יודע, אבל יכול להיות שניתן להתייעץ עם ידידנו באיחוד האירופי. הם מצליחים לעשות זאת כבר שנים...

תקדים מעניין
השבוע נכחתי בהשקתה של קרן תקדים לאחריות הדדית, קרן קהילתית שהוקמה על ידי תושבי רמת השרון לטובת הקהילה המקומית והחברה הישראלית בכלל. הקרן החדשה, בראשה יעמוד תושב העיר, האלוף (במיל.) דוד עברי, מתעתדת לעבוד על בסיס הדגם של הפדרציות בארצות הברית ולמען טיפוח איכות החיים בעיר וביסוס קהילתה, מתוך תפיסת העיר כיישוב חזק הלוקח על עצמו האחריות להובלת מהלכים מקומיים, לאומיים ובינלאומיים בהתבסס על המסורת והערכים היהודים-ישראלים. מדובר בחידוש מרענן בעולם הפילנתרופיה בישראל. ובבוא העת (והכסף) יהיה מעניין לראות אם הקרן אכן תצליח להתרומם מעל הפיתוי הטבעי להתמקד בעיקר בצרכי הקהילה המקומית.

טובלים ושרץ
תקראו לי נאיבי או מיושן, אבל למרות כל מיני התפלפלויות הלכתיות, אף פעם לא הבנתי את ההצדקה להפרת זכויות יוצרים של אמנים באמצעות תוכנות ואתרים מיוחדים להורדת תכנים ברשת האינטרנט. אתר 'דוסינט' מגלם את שיאו של האבסורד כאשר הוא מתיימר לפעול תחת המוטו 'הורדות כשרות ברשת' בזמן שהוא מאפשר לגולשים להשתמש ביצירות "נקיות" בלבד תוך הפרה של זכויות יוצרים. לאתר זה נחשפתי כשגיליתי כי 'הבן הסורר', סרטה של הבמאית שושי גרינפלד, הועלה לאתר ללא הסכמתה, כשבעלי האתר סירבו לבקשתה המפורשת לחדול מכך וביקשו להגן על עצמם מהבחינה המשפטית בין השאר באמצעות אחסון האתר בשרתים שנמצאים בחו"ל. יש להניח אם כך, שעל פי עיקרון ההדדיות בעלי האתר לא יוכלו לתבוע אותי אם אטען שמדובר בגנבים בני גנבים.

משחק הכיסאות
מעשה אמיץ עשתה שרת התרבות כאשר הגיעה לפסטיבל קולנוע דרום ולא היססה לבקר את ההחלטה לפתוח את הפסטיבל עם סרט אנטי-ישראלי. אלא שהמפתח לבעיה אותה הציגה השרה, נמצא בידיה. פסטיבל קולנוע דרום נערך בחסות משרד התרבות, המועצה הישראלית לקולנוע, וקרנות הקולנוע הגדולות (שעיקר תקציבן מגיע ממדינת ישראל). על כל אלו יש לשרה שליטה מלאה וכל אשר עליה לעשות הוא להתקדם צעד נוסף ולגוון את הרכב הגופים המשפיעים על אופיו של הקולנוע הישראלי. כשחלק ניכר מבעלי התפקידים הבכירים בגופים הללו אוחזים בכיסאם מעל לעשור, זהו צעד מתבקש, גם אם אנשי הברנז'ה יצווחו כאילו היו תינוקות שצעצוע נלקח מבין ידיהם.

קאן
זה כאן.