יום שישי, 28 בינואר 2011

לא אקטואלי - 28.1.11

אומנות או נמות
בסוף השבוע הנוכחי, מתקיים בפריז כנס בינלאומי מטעם מרכז ז'ה דה פום ובתמיכת מכון שפילמן לצילום שעוסק בארכיוני צילום במאה ה-21. בכנס משתתפים מומחים לצילום מכל רחבי העולם, כאשר האוצרת רונה סלע היא הישראלית היחידה שהוזמנה להשתתף בכנס. סלע נבחרה ככל הנראה לאור כישוריה יוצאי הדופן וללא שום קשר לעובדה שהפרויקט שלה, 'לעיון הציבור', מציג תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל. לפרטים נוספים אודות האמנית המוכשרת מומלץ לבקר באתר האינטרנט שלה, שנפרץ על ידי האקרים תורכים שלמרות כל מעשיה הטובים של סלע, לא שכחו לה את עובדת היותה יהודיה.

מזל שלא
לאחרונה פורסמה 'תגלית' אסטרולוגית חדשה לפיה גלגל המזלות כולל מזל נוסף: מזל נחש. הידיעה הזו שימחה את כולם: אלה שמאמינים באסטרולוגיה התמלאו אושר לרגל הריגוש החדש בחייהם. אלה שאינם מאמינים, ראו בתגלית הוכחה לכך שכל הניתוחים האישיותיים שבוצעו עד כה בהתאם לגלגל המזלות הפגום היו ונותרו שטויות. כשאני שמעתי את הידיעה לראשונה, ישר נזכרתי שידיעה כזו בדיוק (עם אותו מזל נחש!), התפרסמה במוסף '24 שעות' של ידיעות אחרונות לפני כ-15 שנה. לאחר מספר ימים, התפרסמה ידיעה נוספת, שמדובר בטעות, וגלגל המזלות כולל רק 12 מזלות. המקרה הזה מעיד על כלי התקשורת שלא מתביישים למחזר ידיעה הזויה כאילו הייתה מייל שרשרת שחזר לחיים, וכן על חלקים מסוימים בקהל הישראלי, שמסוגלים לאכול את אותו בולשיט פעם אחר פעם, כאילו מדובר על תהליך שלום.

השלום מתחיל בתוכנו
השבוע יצא גיליון חדש של כתב העת 'ארץ אחרת' תחת הכותרת: 'שתי מדינות לשני עמים – יהודי אמריקה ואנחנו'. מדובר בגיליון חשוב אשר עוסק במורכבות הקשר שבין מדינת ישראל ליהדות ארצות הברית ובשונות התרבותית שהולכת וגדלה בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. למרות הטון הפסימי של רוב הכותבים, אסור להירתע מהתמודדות עם האתגר שבחיזוק הזיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי בתפוצות. צעד ראשון (וקטן) יכול להיות שיתוף כלל יהודי העולם בבחירת נשיא המדינה, אשר ישמש גם כנשיא העם היהודי. פרטים באייטם הבא...

עשר של נשיא
אמנם יש עוד זמן רב עד שייפתח המרוץ לתפקיד נשיא המדינה העשירי (בהנחה ששמעון פרס לא יפרוש לטובת הצטרפות למפלגתו החדשה של אהוד ברק), אך לכולם ברור שמועמד מפלגות הימין יהיה יושב ראש הכנסת, רובי ריבלין. אופיו החביב והנוח של ריבלין הממלכתי, כמו גם דעותיו הנכונות (לרוב...) מהווים נימוקים משמעותיים בעדו, בעיקר בייצוגיות אל מול אזרחי ישראל. עם זאת, לנשיא יש גם תפקיד אל מול יהודי התפוצות ומדינות העולם, ומול קהלים אלה, ריבלין הוא מועמד חסר ייחוס מיוחד. לכן, ראוי שהמועמד הבא לתפקיד נשיא מדינת ישראל יהיה אדם שנמצא בקונצנזוס הישראלי, מקושר ליהדות התפוצות ומכובד על ידי מנהיגי העולם. יש לנו אחד כזה, שמתכבד בעבר כלוחם חופש ובהזכרת שמו בנשימה אחת עם נלסון מנדלה ואחרים. קוראים לו נתן שרנסקי.

החזון שהתגשם
תורכיה, תוניס, מצרים, לבנון. אכן, מזרח תיכון חדש.

כנסו כנסו
ביום רביעי האחרון התקיים באוניברסיטת בר-אילן 'הכנס החברתי הראשון' של תנועת הליכוד בו השתתפו כתריסר שרים וחברי כנסת מטעם 'הליכוד'. הכנס, אשר נערך ביוזמתו של יוסי ברודני, ראש עיריית גבעת שמואל וחבר ליכוד בעצמו, עסק בנושא מניעת ייקור תעריפי המים. אין ספק שמדובר ביוזמה מבורכת אשר יש לקוות שתהיה לה המשכיות. מדובר בשאיפה לא פשוטה, בעיקר לאור העובדה שדפוסי ההצבעה של הציבור הישראלי מושפעים בעיקר מהנושא המדיני ופחות מהנושא החברתי (שלא במקרה זוכה לרמת סיקור נמוכה יותר בכלי התקשורת). תשאלו את עוזי דיין שגילה זאת על בשרו, כשייסד את כנס שדרות לחברה, ואף על פי כן לא זכה לתמיכתם של חברי הליכוד בפריימריז האחרונים. תחושתי היא שלא במקרה בחר דיין לפנות לדרך חדשה (ישנה) בהקימו את מועצת הביטחון לישראל שערכה כנס משלה ביום שני האחרון.

ללמוד מהמקור
מי שעוד עושים עבודה רצינית בתחום העמקת השיח הביטחוני הם החברים במכון למחקרי ביטחון לאומי אשר יערכו ביום שלישי הקרוב כנס רב רושם שכותרו: 'עיצוב מדיניות ביטחון לאומי'. בכנס ישתתפו שמות מעניינים (כמו עוזי ארד, סטנלי פישר ואביחי מנדלבליט), כמה שמות צפויים (כמו דן מרידור וציפי לבני) ושם אחד מפתיע מאד: אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, שתנסה ללמד אותנו בשעה אחת על הצורך של ביטחון לאומי לעם היהודי.

מו"מ
שמום.

יום שישי, 21 בינואר 2011

לא אקטואלי - 21.1.11

ישראל בעלייה
חודש דצמבר של שנת 1990 היה חודש השיא של העלייה ממדינות חבר העמים, עם 36,000 אלף עולים חדשים. 20 שנה אחרי, נשמעים מדי פעם קולות כאלה ואחרים שקצת מזלזלים בחשיבותה של העלייה המאסיבית ביותר למדינת ישראל, שבדרכה, תרמה לא מעט לחברה הישראלית, בהתיישבות, בכלכלה, במדע, בספורט ובאמנות. על כן ראוי שממשלת ישראל תביע את הוקרתה לעלייה החשובה באמצעות בחירה בעלייה מברית המועצות כנושא המרכזי לשנת העצמאות ה-63 למדינת ישראל. לא פחות חשוב שהיוזמה תגיע דווקא מאחד השרים הצברים (והרלוונטיים) שמכהנים בוועדת השרים לענייני סמלים. רשימה חלקית: שר האוצר יובל שטייניץ, שר החינוך גדעון סער, שר המדע דניאל הרשקוביץ ושרת התרבות והספורט לימור לבנת.

רק על עצמה
תרומתה של העלייה הרוסית לארץ ישראל החלה כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19, כשמדי כמה שנים גלי עלייה איכותיים תורמים את חלקם להקמתה ושגשוגה של המדינה היהודית. דוגמא אחת כזו, היא עולה צעירה בשם רעיה בלובשטיין, שעלתה לישראל בשנת 1909, שנה לפני אביה (והרבה לפני שהוקמה תוכנית נעל"ה – נוער עולה לפני הורים). לימים התפרסמה אותה נערה בכינוי רחל המשוררת, שבשנה זו ימלאו 120 שנים להולדתה ו-80 שנים לפטירתה. יש לקוות שמדינת ישראל ומערכת החינוך ישכילו להוקיר את זכרה בדרך מכובדת. עד אז, אני ממליץ להצטייד בספר 'שירת רחל' (הוצאת אריאל) שמאגד את כל יצירותיה ויצא לאור במהדורה מיוחדת לפני עשור בדיוק.

מעלה עמוס
בחודש שעבר נערך טקס הסיום של בוגרי מחזור ט"ז בבית הספר 'מעלה'. הטקס, בו חולקו פרסים ליוצרים המצטיינים, כלל גם מחווה לשחקן עמוס לביא ז"ל, שהסרט האחרון בו שיחק היה 'המבדיל', סרטו של צבי יהודה הרלינג, בוגר מחזור ט"ז. למעוניינים לצפות בסרט זה, ובכל שאר עשרת הסרטים מעשה ידיהם של בוגרי המחזור, תינתן הזדמנות בהקרנה מיוחדת שתתקיים ביום ראשון הקרוב בסינמטק בתל-אביב.

שוטי הנבואה
בשבת שעברה חגג מיזם האינטרנט החשוב, ויקיפדיה, עשור להקמתו. פה, בניגוד לוויקיפדיה האינסופית, קצרה היריעה מלתאר את המהפכה החינוכית והתרבותית שחולל המיזם על יתרונותיו ועל חסרונותיו. על הפלטפורמה של ויקיפדיה הוקמו מיזמים נוספים, שימושיים לא פחות. מיזם-אחות שכזה הוא הויקיציטוט, שמהווה מאגר בלתי נלאה של ציטוטים. גלישה אקראית בוויקיציטוט מלמדת שגם אם בימינו הנבואה ניתנה לשוטים, אין זה אומר שלכל השוטים ניתנה הנבואה. דוגמא אחת לא אקראית: "ואם יערימו עלינו? יקבלו מה שניתן להם ויתבעו עוד, באמצעות המשכת האלימות והטרור? כי אז תוכל ישראל במסגרת ההסדר העומד על הפרק, לסגור על פלשתין ולבטל אותה." עמוס עוז, 31 באוגוסט 1993.

שו"ת אלחוטי
השבוע יצא לי לנסוע באחד מקווי המהדרין של אגד. כשהדלקתי את המחשב הנייד, גיליתי שבאוטובוס ניתן להתחבר לשירות האינטרנט האלחוטי של אגד. תהיתי אם האפשרות להתחבר לאינטרנט לא כשר בקו מהדרין פוסלת את הקו? מה יאמר על כך בד"צ? ואיך יפסוק בג"צ?

לא לפחד כלל
בפוליטיקה הישראלית קיימת תופעה מוכרת בה פוליטיקאים נטולי תוכנית מעשית וסדר יום מגובש, מנסים לפנות לציבור ולגייס קולות באמצעות הפחדות. בדרך כלל הם מעמידים במרכז דמות בולטת והופכים אותה לשורש כל רע. הם מסבירים שמדובר באדם מסוכן שאינו צפוי ואינו רציונאלי, המאיים על קיומה של מדינת ישראל. הם נותנים חשיבות רבה לאמירותיו הקיצוניות, ולא מסתירים את חששם כי אמירות אלה מקרבות את קיצה של מדינת ישראל. אולי הם באמת מפחדים מליברמן.

תום עידן השמינייה
מעשה בראש מפלגה אחת, שזה עתה הפכה לשתיים (וכמעט התפצלה לשלוש) בעבור דיל שכלל ארבעה תיקים עבור חמישה חברי כנסת. העיקר שבשישי כולם יאמרו שהכול נעשה כדי להישאר בשביעייה.


סימן שאתה זקן
לאחרונה נחשפתי לפלא טכנולוגי חדש אצל אחד מחבריי, ה-Wii. מדובר בקונסולת משחקים אשר מאפשרת למשתמשיה להיעזר בשלט על מנת להגיע לדמות משחק אמיתי. לדוגמא, במשחק הטניס, מזהה השלט את תנועות השחקן כשהדמות והמחבט נעות בהתאמה על מסך המחשב. סביר להניח שעם ההתפתחות הטכנולוגית, לא ירחק היום עד שחוויית המשחק תהיה כל כך מוחשית וריאליסטית, כך שלא נבין מדוע היה צריך אותה אם אפשר פשוט לצאת החוצה ולשחק טניס.

יום שישי, 14 בינואר 2011

לא אקטואלי - 14.1.11

מתן בסדר
לאחרונה הודיע סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, על כוונתו להתמודד לתפקיד יושב ראש הקרן הקיימת לישראל. מכיוון שבמסגרת הדילים בין הקואליציות השונות בהסתדרות הציונית, התפקיד מובטח למפלגת העבודה, לא לגמרי ברור מהם סיכוייו להיבחר מול שני המועמדים האחרים – שר החקלאות, שלום שמחון, והיו"ר המכהן, אפי שטנצלר. לדעתי, וילנאי ראוי לתפקיד מלכתחילה ולא רק בשל חוסר מחויבותם של שטנצלר ושמחון לאינטרס הציוני. זה המקום להזכיר כי וילנאי בחר להסתגר בלשכתו בזמן ההצבעה על הפרטת קרקעות המדינה, גם כשמנכ"ל משרד ראש הממשלה ומזכיר הממשלה נשלחו באופן אישי להביאו למליאה. וילנאי הוא המועמד היחיד אשר מסוגל להוציא את קק"ל, שהשנה מציינת 110 שנים להיווסדה, מהמשבר הערכי אליו נקלעה בשנים האחרונות, עת הופקדה בידי עסקנים ושאר אוכלי פירורים.

מילים אחרונות
בעקבות סיפורו הטראגי של אבי כהן ז"ל, מבקשים מספר חברי כנסת לחייב בחוק לכבד את חתימת הנפטר על כרטיס אדי גם במקרה והמשפחה מתנגדת. מכיוון שמדובר במקרים נדירים בלבד, נתיב חקיקה אפקטיבי הרבה יותר יהיה להפוך את כל אזרחי ישראל לחתומים על כרטיס אדי כברירת מחדל, כשאפשרות לבטל את החתימה שמורה לכל אזרח בכל שעה. בטופס הוויתור על הזכות להיות חתום על כרטיס אדי הייתי מוסיף בכוכבית קטנה תזכורת שמי שמוכן לתרום איברים זוכה לעדיפות על פני מי שלא, ללא קשר למצב הבריאותי (בניגוד למצב הקיים, בו העדיפות ניתנת לבעלי כרטיס רק במקרה הנדיר של מצב רפואי זהה לחלוטין).

אזרחות זרה
השבוע חשף ארגון 'אם תרצו' את דבר מימונם של ארגונים פוליטיים בישראל באמצעות ממשלותיהם של מדינות ערב. מדובר אמנם בגילוי חשוב, אך אסור שהוא ישכיח את הבעייתיות של מימון המגיע מממשלות ידידותיות לכאורה. לדוגמא, ממשלת שוויץ, תומכת כספית בארגון עדאלה, שהיה אחד העותרים לבג"צ נגד חוק האזרחות בשל ההגבלה על איחוד המשפחות. דוגמא נוספת הינה ממשלת בלגיה מימנה עבור עותרת נוספת, האגודה לזכויות האזרח, פעילות משפטית שהוגדרה במפורש כעוסקת בנושא "מעמד בישראל". למרבה האבסורד, בלגיה ושוויץ אינן מזדרזות להעניק אזרחות על קשרי נישואין – הזכות לאזרחות במדינות אלה אינה מיידית ודורשת הגשת בקשה והצגת סימוכין לניהול חיי משפחה לאורך זמן. בשוויץ קיימת גם הצהרת נאמנות בה נקבע שלמתאזרח החדש אסור לסכן את ביטחונה הפנימי או החיצוני של שוויץ.

ועדת חקיקה
ההחלטה על הקמתה של ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור את מקורות המימון של ארגוני שמאל רדיקלי זכתה לכותרות רבות, למרות שספק רב מה בכוחה של ועדה מסוג זה להשיג מלבד כותרות נוספות. פעילות פרלמנטרית חשובה הרבה יותר הינה קידום הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה אשר תובא ביום רביעי הקרוב להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוקה של הכנסת. מדובר בחוק חשוב, שבעיקרו עוסק בהגברת השקיפות על דרכי המימון של אותם ארגונים (ולא רק עמותות. לדוגמא, ארגון שוברים שתיקה רשום כחברה פרטית ועל כן נגישות המידע על מקורות המימון שלו מוגבלת). עם זאת, מדובר בחוק כמעט ללא שיניים, וראוי לערוך בו מספר שיפורים שתכליתם לשפר את מיידיות הדיווח, רמת האחריות האישית של ראשי העמותה וחומרת העונש. כמו כן, מתבקש להגביל את היכולת של אותם ארגונים לעתור לבג"צ כנגד רשויות המדינה במימונן של ממשלות זרות, ידידותיות ככל שתהיינה.

טפו בשבט
לכבוד ט"ו-בשבט אותו נציין ביום חמישי הקרוב (בלי פירות יבשים מטורקיה, זוכרים?) יערוך מוזיאון ארצות המקרא סדרת סיורים מיוחדים (חינם ברכישת כרטיס כניסה) שכל עניינם הוא הקשר בין הצומח לאדם בתקופה הקדומה. למי שלא מכיר את המקום אספר שמדובר במוזיאון ירושלמי מקסים שכולל גם תערוכה מיוחדת, 'לכל השדים והרוחות' שמה, שמציגה שלל קמעות אשר יגנו על קוראי מקור ראשון ובני משפחתם מכל רע. טפו טפו טפו.

טעות בניווט
בשבוע שעבר סיפרתי פה על צעדת הל"ה שנערכה אמש אליה היו צפויים להגיע כ-6,000 משתתפים. את ארגון הצעדה ייחסתי בטעות למועצה אזורית אפרת (שכלל אינה קיימת) במקום למועצה אזורית גוש עציון. גם אם אני מקווה שבעתיד תהפוך אפרת למועצה אזורית, מדובר בטעות שאמנם על הדפוס נראית קטנה, אך בשטח באה לידי ביטוי בהארכת המסלול בעוד כמה קילומטרים יפים.

יום שישי, 7 בינואר 2011

לא אקטואלי - 7.1.11

שני צידי מטבע החוץ
ביום רביעי הקרוב ייפתחו שני כנסים הפוכים במהותם. האחד, כנס 'ישראל 2021' מטעם מכון ראות ועיתון דה-מארקר, שיתקיים בבנייני האומה בירושלים ועניינו הוא יצירת מרחב ציבורי לקידום שגשוגה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל, בדרך להפיכתה של ישראל לאחת מ-15 המדינות המובילות באיכות החיים. השני, כנס 'והיה אם?' שיתקיים במרכז האוניברסיטאי באריאל ומטרתו לקיים דיון תיאורטי בתרחישי מצור על מדינת ישראל, לאור איומי החרמות על המדינה ומעמדה המדיני המדרדר. לכאורה נראה שמדובר בשני כנסים שנערכים בשתי מדינות שונות. בפועל, מדובר על מדינה אחת, לא נורמלית במיוחד, שאמנם סובלת מפיצול אישיות, אך לא יכולה לוותר על אף אחת מהן על מנת שתוכל לשרוד ולשגשג.

הידד במעלה
כמדי שנה, גם השנה תיערך צעדת הל"ה בעקבותיהם של 35 הלוחמים שביקשו לפרוץ את המצור על גוש עציון הנצור. הצעדה, שתיערך ביום חמישי בלילה, מאורגנת על ידי המועצה האזורית אפרת, משרד הביטחון, משרד החינוך ותנועות הנוער ומוזמנים אליה גם משפחות ובודדים בכל הגילים. יש לקוות, שבניגוד לשנה שעברה, עיקר העיסוק יהיה במורשתם של אותם לוחמים ולא בכל מיני הסחות כגון אי אלו משתתפים שאינם מוכנים לשמוע אי אלו זמרות.

חסד של המת
מותו הטראגי של כדורגלן העבר אבי כהן, העלה לסדר היום את סוגיית תרומת האיברים על פי היהדות. למרות שכבר קיימים כל ההסדרים החוקיים שאמורים לאפשר גם ליהודים מאמינים לתרום איברים בהתאם להלכה, ישראלים רבים נמנעים מחתימה על כרטיס אדי מסיבות דתיות. כשאני חתמתי על כרטיס אדי עוד לא הייתה האפשרות להתנות את התרומה באישור איש דת, אך עשיתי זאת מתוך הבנה כי לעתים הציבור הוא זה שצריך להוביל את הרבנים. מי שעוד מנסים לקדם את השיח היהודי בנושא הם אנשי עמותת הוד (Halachic Organ Donor Society) אשר באמצעות אתר אינטרנט עשיר (גם באידיש!) מבקשים לעודד תרומת איברים כמעשה הלכתי. אחרי הכול, אם אנשי זק"א מתגאים בכך שעשיית חסד עם המת הינה חסד של אמת, הרי שהדבר נכון שבעתיים גם במקרה ההפוך של תרומת איברים בו המת עושה חסד עם החיים.
 
חינוך יצירתי
עם תום השנה האזרחית, הצליח גדעון סער להשלים רפורמה מקיפה בתנאי העסקת המורים. עם זאת, שר החינוך לא יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה לנוכח האתגרים הרבים אשר ניצבים בפני מערכת החינוך בישראל. אחד המרכזיים שבהם, גם אם לא כל כך מוכר בשיח הציבורי הינו הצורך בקידום החינוך המקצועי והטכנולוגי אשר יאפשר מתן מענה לביקוש במשק עבור מקצועות אלה. בנייר עמדה שנכתב על ידי אוריאל פרידמן, חבר תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, מוצע מתווה שכולל שיתוף פעולה של כלל הגורמים הרלוונטיים במשק: האקדמיה, רשתות החינוך, התעשיינים והצבא, שיאפשר ליותר בוגרים של מערכת החינוך להשתלב בשוק העבודה ולקדם את התעשייה המקומית. נדמה לי שתעשיינים מצליחנים כמו סטף ורטהיימר היו חותמים על ההצעה בשתי ידיהם העובדות.

מרץ נהדרת
כצפוי, וכפי שהימרתי פה לפני שלושה שבועות, גרף אתר 'לאטמה' את פרס חביב הקהל של תחרות ביקורת התקשורת מטעם אגודת לדעת. מבקרי הטלוויזיה המסורתיים מוזמנים להמשיך מצידם לכתוב עוד ועוד טורי ביקורת נטולי ביקורת כלפי 'ארץ נהדרת' ולהתבשם מריח אחוריהם.

יום שני, 3 בינואר 2011

הטובים לאן?

שאלת כישלון הימין במימוש מדיניותו גם לאחר ניצחונו בבחירות מרחפת מעל, מאז ימי המהפך העליזים של מנחם בגין ב-1977. עשור מאוחר יותר, הסביר לכולנו אורי אורבך שהתשובה היא "הטובים לתקשורת". מאז, הציבור הימני (וגם אורבך עצמו), התבגר מעט והבין שהטובים צריכים ללכת גם לפוליטיקה, למערכת המשפט, לחינוך, לאקדמיה, לעיירות הפיתוח, לתל-אביב, למגזר השלישי, לעשייה האומנותית וגם לבורסה. אכן, כול אלה (וגם תחומים נוספים אותם ודאי שכחתי) חשובים לכינונה של מדינה יהודית ראויה. לצורך מאמר זה, אני מסרב להתבגר, ומבקש להציע כיוון משמעותי אליו ראוי לנתב חלק ניכר מכוחותיו של הציבור הלאומי.

לפני שש שנים, בחורף 2004, בחר אריאל שרון להתראיין אצל יואל מרקוס, הכתב הבכיר של עיתון הארץ, אז הציג לראשונה את תוכנית ההתנתקות. כל זאת, בדיוק שנה לאחר נצחונו הגדול של הימין בבחירות 2003, אחריהן מקים שרון ממשלת ימין יציבה בת 68 חברי כנסת (לא כולל 16 ח"כים חרדים שנשארו מחוץ לקואליציה בעקבות הלכי הרוח הציבוריים באותה תקופה). אירוע זה, בו מנהיג המחנה הלאומי בוחר להודות בתבוסתו הרעיונית של מחנהו, דווקא מעל דפי העיתון שמייצג את ההפך הגמור, ממחיש באופן הטוב ביותר את מה שהיום הפך כבר למוסכמה: מצביעים ימין – מקבלים שמאל.

לחלקים גדולים בציבור הימני נוח לחשוב כי מניעיו של שרון ביישום תוכנית ההתנתקות נבעו מרצונו לאתרג עצמו מחקירות פליליות באמצעות קידום אג'נדה שתתאים להשקפת עולמם של אלה שבפועל עלולים לחרוץ את דינו: מערכת המשפט וכלי התקשורת. גם אם יש בדברים אלו אמת מסוימת, יש להניח כי שיקוליו האישיים של שרון לא עמדו לבדם בהחלטתו של שרון ללכת דווקא על תוכנית זו. כדאי לזכור ששורה ארוכה של מנהיגים מהימין, הרחיקו לכת יותר ממה שעליו הצהירו: החל ממנחם בגין (ואותו אריאל שרון) בהסכם השלום המצרים, דרך יצחק שמיר שגרר רגליו לוועידת מדריד ועד בנימין נתניהו, שבקדנציה הראשונה שלו חתם על הסכם חברון, ובשנייה גזר על ההקפאה. באמצעות מקרה הבוחן של עקירת יישובי חבל עזה וצפון השומרון ניתן להסביר חלק מהגורמים שהביאו למציאות זו.

היום כבר לא כולם זוכרים, אבל עד לא מזמן, הפרדיגמה השלטת במחנה השלום הייתה של החזקת שטחי יהודה, שומרון ועזה כקלף מיקוח שמטרתו לקדם את השלום. אם כך, מתי וכיצד התחלפה גישת "שטחים תמורת שלום" בנסיגות חד-צדדיות ללא תמורה? אם נעשה סקר בקרב הציבור הרחב ונשאל מיהו הוגה הרעיון של הנסיגה החד-צדדית, סביר להניח שרוב התשובות שיתקבלו יצביעו על פוליטיקאי כזה או אחר: רבים יאמרו אריאל שרון, חלק יזכרו את הצעתו של עמרם מצנע בבחירות 2003 לפנות שלושה יישובים ברצועת עזה, מעטים עוד יותר יזכירו ח"כים משולי השמאל שדרשו לסגת מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

בפועל, מי ששמו על השולחן את הפיתרון החד-צדדי הם מי שהיו יועציו המדיניים של אהוד ברק בתקופת כהונתו כראש ממשלה, האלוף (במיל.) אורי שגיא ועו"ד גלעד שר, אותו פרסמו במסגרת נייר עמדה מדיני שנכתב בשנת 2002. עיקרו של המסמך מציע שמדינת ישראל תיזום היפרדות הכוללת הערכות על קו גבול זמני בהעדר הנהגה פלסטינית היכולה להוביל להסכם יציב. מבלי לגלוש לדיון אודות טיבה של ההצעה, ראוי לתת את הדעת על כך שהשמאל הישראלי הצליח להיערך מחדש עם הצעה מדינית סדורה ומפורטת בתוך שנתיים מאז פרצה אינתיפאדת הר הבית והחברה הישראלית הבינה ש-"אין פרטנר" לתהליך שלום הדדי.

מי שאפשר את כתיבתו של נייר העמדה הוא מכון ון-ליר, אשר הקצה משאבים רבים לטובת צוות המחקר (תשעה חברים במספר, לא כולל פגישות עם מומחים ששימשו כיועצים) ולטובת קיום סימפוזיונים ציבוריים. למרות הפיתוי שבדבר, לא כדאי להקל ראש בחשיבותם של מכוני מחקר וניירות עמדה, משום שאלה משפיעים על קובעי המדיניות במגוון דרכים כפי שאפרט בהמשך.

קודם לכן, אסביר בקצרה (ובפשטניות) כיצד צמחו מכוני המחקר האידיאולוגיים (בניגוד למכוני המחקר המקצועיים): באופן מסורתי, על האידיאולוגיה היו "אחראיות" המפלגות. בפועל, עם השחיקה במעמדם של המפלגות ושל הפוליטיקאים (מגמה שקיימת בכל העולם ולא רק בארץ), מצאו עצמן המפלגות וחבריהן עסוקים יותר ויותר בהישרדות פוליטית, הן ברמת המפלגה ("על המפלגה להשיג כמה שיותר קולות ולכבוש את השלטון") והן ברמה האישית ("אני רוצה להיבחר בבחירות הבאות במקום גבוה"). כך קרה, שפחות זמן ומשאבים הוקצו לטובת דיונים ערכיים והכנת תוכניות עבודה מסודרות. עריכת תוכניות לטווח הארוך שאת פירותיהן עלול לקצור מישהו אחר, איננה עומדת כלל על הפרק. למעשה, תם עידן האידיאולוגיות בתוך המפלגות.

אל תוך הואקום הרעיוני נשאבו מכוני המחקר להם מספר יתרונות על פני המפלגות: ראשית, למכוני מחקר יש אפשרות להתמקצע בתחומים ספציפיים מבלי להידרש לעיסוק בנושאים שאינם בסדר היום המרכזי שלהם. שנית, מכוני המחקר אינם מושפעים מרעשים במערכת הפוליטית (כמו משברים קואליציוניים) שעלולים להפריע לעבודתם המקצועית. שלישית, רצף העבודה של המכונים נשמר ומאמציו אינם יורדים לטמיון כתוצאה משינויים במערכת הפוליטית. רביעית, מכון מחקר אינו מחויב לעבוד דווקא עם פוליטיקאי או מפלגה מסוימים ויכול להתאים את שיווק תוצריו בהתאם לסדר היום של נבחרי ציבור שונים. חמישית, תוצרי מכון המחקר, גם אם הם מונחים על בסיס הנחות מוצא ערכיות,  מתבססים על עובדות וניתוח מחקרי יסודי, עובדה המגבירה את אמינות התוצרים, ולכן את סיכויי קידומם. שישית, למכוני מחקר יש תדמית מקצועית אשר מאפשרת להם לקדם תוכניות מבלי שיואשמו באי הכרת העובדות, פופוליזם וכד'.

בזכות יתרונות אלה, ניירות העמדה ושאר התוצרים (הצעות חוק, תוכניות מדיניות וכד') המופקים במכוני המחקר מצליחים לחלחל לסדר היום הציבורי, גם כשלא מתלווה אליהם שיח ציבורי רועש ומתלהם. למעשה, אימוץ המלצותיו של נייר עמדה כזה או אחר בידי פוליטיקאי, דומה למי שכל מזונו הוכן עבורו ולו רק נותר לאכול מהכפית.

במציאות הישראלית, רוב רובם של מכוני המחקר שעוסקים בשאלת הסכסוך הישראלי פלסטיני נמצאים בצידה השמאלי של המפה, וגם המעטים שנמצאים בצידה הימני, עסוקים בעיקר בקרבות מאסף שטיבן הוא להסביר מדוע יוזמות השמאל מסוכנות לישראל, ולא בהצגת מתווים מסודרים לפיתרון הסכסוך או ניהולו. לי נדמה שכשמנהיג ימני נאלץ להתנצל על כך שדברים שרואים משם נראים אחרת, הוא מתכוון לכך שמצפים ממנו להציג תוכנית פוזיטיבית. בהעדר תוכנית מדינית ימנית פוזיטיבית בסל הפתרונות הקיים, אין פלא שראשי המחנה הלאומי נאלצים למצוא את עצמם בוחרים באחד המתווים אותו הציע השמאל. יוצאת דופן בתחום זה היא היוזמה הישראלית, אך גם היא חסרת כל ערך בהעדר פטרון פוליטי מאז סיום כהונתו של הרב בני אלון כחבר כנסת.

הסיבה העיקרית לכך שמכוני המחקר הימניים אינם מתרוממים היא מכיוון שהציבור הלאומי טרם השכיל להבין את חשיבותם של המכונים ליצירת חלופות מדיניות בשיח הפוליטי הקיים. אילו אנשי הימין בארץ היו משקיעים ממרצם ומכספם במקום בעריכתה של עוד הפגנה חסרת תוחלת, יתכן ומצבו של הימין הישראלי היה טוב יותר. בינתיים, כשהבוחר הימני מטיל פתק בקלפי, הוא למעשה משחק בנדמה לי: הוא חושב שהוא בוחר הנהגה ימנית, אך בפועל הוא בוחר את המנהיג שיבצע את תוכניות השמאל.