יום שישי, 26 בנובמבר 2010

לא אקטואלי - 26.11.10

עולים דנדשים
לאחרונה החליטה ממשלת ישראל להעלות את אחרוני הפלשמורה הנמצאים באתיופיה לישראל. עד כמה ההחלטה הזו בעייתית ניתן ללמוד מהעובדה שזו אינה הפעם הראשונה שמדינת ישראל מעלה לארץ את אחרוני הפלשמורה בגונדר (הימור שלי: וגם לא האחרונה, לאור העובדה שגם להם יש קרובים שנותרו מאחור). ולמרות זאת, מהרגע שהעולים החדשים מאתיופיה, צאצאי שבט דן לפי כמה דעות, יגיעו לארץ, יש לעשות הכול על מנת להבטיח את קליטתם המוצלחת בארץ. אחת הדרכים לעשות זאת, היא השתתפות בגרעיני המתנדבים הצעירים של תנועת שבות עם, אשר פועלים במרכזי הקליטה הפרוסים ברחבי הארץ בעיקר בחגים ובסופי שבוע, עוזרים להנחיל מחדש את ערכי היהדות ומראים לעולים שהשד הפרנג'י (הלבן), אינו כל כך נורא.

איבוד הכרה
ביום שני הקרוב, כ"ט בנובמבר, יצוינו 63 שנים להכרת האומות המאוחדות בזכותו של העם היהודי למדינה משלו. מאז אמנם לא עברו הרבה מים בירדן, אך מדינת ישראל מוצאת עצמה במערכה נגד חזית הולכת וגדלה של דה-לגיטימציה לרעיון המדינה היהודית. מי שרוצה להבין יותר כיצד הגענו למצב זו, וכיצד ניתן לצאת ממנו, מוזמן לאירוע הפתיחה של בית המדרש לציונות באוניברסיטה העברית, שיתקיים ביום שני הקרוב בשעה 18:00. האירוע, אשר יתקיים בסימן: 'מדינת ישראל – מהכרה לדה-לגיטימציה' יכלול פאנל אותו ינחה עבדכם הנאמן (גילוי נאות + פרסומת עצמית, למי שהצליח לפספס), וישתתפו בו ד"ר דב מימון, חוקר (חרדי) שמתמחה בנושא במסגרת פעילותו במכון לתכנון מדיניות עם יהודי, וערן שישון, מוביל מחקר הדה-לגיטימציה במכון ראות.

יש ציונות באקדמיה
לאלה השואלים את עצמם מהו בית מדרש לציונות אספר שמדובר ביוזמה של בוגרי תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, אשר הקימו בשנה שעברה בית מדרש שמטרתו ללמוד את הטקסטים המכוננים של הוגי הציונות באופן מעמיק. לאור ההצלחה, נפתחו השנה שלושה בתי מדרש חדשים: באוניברסיטה העברית, במכללת תל-חי, ובאוניברסיטת בן-גוריון. אחת הסיבות הטובות להגיע למפגשים היא התובנה אליה הגיעו המשתתפים בשנה שחלפה: כמה עצוב או מצחיק שזה יהיה, לא הרבה השתנה במאה וחמישים השנים האחרונות.

תכנון נגד רפורמה
בשבוע שעבר פרסמו מינהל מקרקעי ישראל ומכון דש"א מחקר חדש אשר מטיל ספק בצורך ובהשפעת הרפורמה המתוכננת בוועדות התכנון והבנייה. לטענת כותבי המחקר, הטענה כי "האשם העיקרי בעיכובים הקיימים מונח לפתחם של גורמי התכנון" היא מופרכת, ולמעשה "רוב העיכובים נגרמים בשל חסמים בתחומי הרישוי והיזמות". מבלי להתייחס לתוכן המחקר ולמסקנותיו, מרתק לבחון את שיתוף הפעולה בין הרשות הממשלתית למכון דש"א (דמותה של ארץ), מכון המחקר של החברה להגנת הטבע. רק לפני זמן לא רב, ניצב המכון בצד השני של המתרס, כשהתנגד לרפורמת הפרטת הקרקעות אותה קידמה רשות מקרקעי ישראל. נראה שהחברים להגנת הטבע הבינו במהירות את כללי המשחק והשכילו לייצר שיתוף פעולה אשר יאפשר את רתימתה של הרשות הממשלתית, אשר משמשת גם כגורם המקצועי, כנגד רפורמה אותה מנסה להוביל הממשלה.

מינהל ציבורי
הניסיון מראה שלא כדאי לזלזל בכוחה של הפקידות המקצועית בקביעת מדיניות. ניתן לראות זאת הן בדרגים הבכירים (ע"ע קרבות שר המשפטים נגד היועץ המשפטי ופרקליט המדינה) והן בדרג הזוטר. דוגמא אחת, עליה כתבתי לפני שבועיים, היא תגובת המדינה לעתירה נגד זכייתה של חברת 'באמונה' (הבונה לציבור הדתי) במכרז לבנייה ביפו: נציגי מינהל מקרקעי ישראל התחייבו כי להבא יתנה המינהל את השתתפות היזמים במכרז בכך שלא ינקטו באפליה פסולה בעת שיווק יחידות הדיור. במילים אחרות, משפטניה של מדינת ישראל קיבלו את העמדה כי בנייה עבור הציבור הדתי היא אפליה פסולה והחליטו להיכנע ללא קרב בפני גחמותיו של בג"צ והעותרים מהאגודה לזכויות האזרח (הלא דתי).

חג יפה כל כך
מנהג יפה לקחתי על עצמי, לפרסם לפני כל חג את המנהג היפה עוד יותר של ארגון 'חברה טובה' שעורך באופן קבוע מבצעי התנדבות ארציים ברוח המועד המתקרב. לכבוד החנוכה, יתקיימו ברחבי הארץ עשרות אירועי הדלקת נרות חגיגיים במועדוני קשישים ומחלקות ילדים בבתי חולים, בהם ניתן להשתתף (כיחידים וכקבוצות) באמצעות הרשמה באתר האינטרנט של הארגון אשר מבקש להיות מדריך הפנאי למתנדבים בעם.

גשם גשם
בוא!

יום שישי, 19 בנובמבר 2010

לא אקטואלי - 19.11.10

מצב קטטוני
החודש צוין יום הולדתו ה-95 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר. למרבה הצער, בשל מצבו הבריאותי הרעוע, שמיר נמצא עימנו רק בגופו ולא ברוחו. קצת מזכיר את מצבו של ראש ממשלתנו הנוכחי בשבועות האחרונים.

קץ הגלות
בימים אלה אני קורא את ספרו המצוין של יאיר שלג, "מעברי ישן ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית" בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. מדוע מצוין? בעיקר משום ששלג מצליח להציג ביסודיות ובקלילות את תופעת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, תוך שהוא משאיר בצד את עמדותיו אשר באות לידי ביטוי בפרקי ניתוח נפרדים. ובכל זאת, שתי ביקורות בפי על הספר: ראשית, הביטוי 'רנסנס יהודי' בו מרבה שלג להשתמש, צורם מאד לאוזן, כמעט כמו 'האקדמיה ללשון העברית'. שנית, שלג תולה את הנהירה ליהדות, בין השאר, בקריסתה הערכית של הציונות. דעתי הפוכה: ההתחדשות היהודית היא לא פחות מאשר שלב חדש בהתפתחות הציונות. מי שלא מאמין לי, מוזמן לקרוא את 'לא זה הדרך', מאמרו של אחד העם, אבי הציונות הרוחנית, אשר כבר ב-1889 ביקר את הציונות המעשית והמדינית שביקשו להוציא את היהודים מהגלות, בטרם הוציאו את הגלות מהיהודים.

להשפיע מבפנים
בימים אלה עורך ארגון גרינפיס סקר בקרב אוהדיו אודות סדר היום הראוי לארגון בשנה הקרובה. בשאלון, שמופיע באתר הארגון, תוכלו לקבוע מה יותר דחוף: לטפל בזיהום התעשייתי או בתעשיית השלום. לא כדאי לזלזל בכוח ההשפעה של הארגונים הסביבתיים, תשאלו את ד"ר גבי אביטל, המדען הראשי של משרד החינוך שזכה בזכותם בתואר נוסף: לשעבר.

קול קורא במדבר
במחקר שהוזמן על ידי תנועת עמ"י, שמטרתה לקדם סדר יום חברתי, התגלה כי פחות מ-10% מהידיעות החדשותיות בעיתוני ישראל עוסקות בנושאים חברתיים. על פניו, קל להאשים בכך את בעלי העיתונים ו/או עורכיהם. האמת, מה לעשות, קצת יותר מורכבת: כמו בכל שוק, גם שוק העיתונות מתבסס על עקרונות ההיצע והביקוש, וכשהקהל לא באמת מבקש, כנראה שהטרוניות נגד העיתונים אינן באמת אותנטיות. לראיה, בשל קיצוצים, החליטה מערכת אתר NRG להוריד דווקא את ערוץ החברה מבין כל הערוצים, וזאת למרות כוונותיו המוצהרות של העורך הראשי של מעריב, יואב צור, להדגיש נושאים חברתיים בעיתון. בינתיים, יסוקרו הנושאים החברתיים בערוצי הברנז'ה, הרכילות והניו-אייג'.

ללכת על ביטוח
התאחדות הסטודנטים הודיעה השבוע באופן רשמי על הצטרפותה לקמפיין "חכמים על חרדים". במודעות ענק שפורסמו בעיתונים דרשה ההתאחדות את שילוב האברכים בשוק העבודה ושוויון בזכויות ובחובות. בשם אותו שוויון, נותר להמתין להצטרפות ההתאחדות לקמפיין גיוס צעירים ערבים לשירות לאומי. או אז ישמע קולם של המתחסדים הרגישים שיטענו כי לא ניתן לצפות מערבי להזדהות עם המילה לאומי. ואז, בשם השוויון כמובן, צריך יהיה לבטל את מתן קצבאות הביטוח הלאומי לערביי ישראל על מנת שלא לפגוע ברגשותיהם.

יהונתן סע הביתה
ביום ראשון הקרוב ימלאו 25 שנים לתפיסתו של יהונתן פולארד. בזמן שעבר מאז, הכול כבר נאמר וכל מילה מיותרת, כמו גם כל דקה נוספת של יהונתן בכלא האמריקאי. לכן אסתפק בהמלצה למורים ולהורים על מערך השיעור שהפיץ הוועד להשבת פולארד הביתה, שמתאים במיוחד לדיון בשעת מחנך בכיתה.

תכנית ההתפכחות
דני זמיר, ראש המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין, פרסם החודש מאמר שמטרתו הינה בחינה מוסרית מצד שמאל של ההתנתקות מגוש קטיף. מנקודת מבטו של זמיר, השליטה על עם אחר הייתה ועודנה לא מוסרית. עם זאת, במצב הנוכחי, טוען זמיר כי מבחינה מוסרית "פינוי שטחים במצב הקיים הוא בחירה במהלך הצפוי לגרום נזק בחיים וברכוש לפלסטינים ולישראלים נזק אדיר פי עשרות מונים מהאופציה של ההישארות בשטח הזה עד שגוף מדיני דמוקרטי בר קיימא ייקח על עצמו את השליטה והניהול בשטח". האם נתניהו יוכל לתרגם את הדברים הללו לאובמה?

לרקוד על שתי החאפלות
ישנם תחומים נוספים בהם ניתן למצוא מכנה משותף רחב לשיתוף פעולה בין הימין והשמאל בישראל. לדוגמא: בסוגיית הבדווים בנגב, במקום להתמקד בהריסת מסגד, מהלך שיזכה באופן פבלובי לתשואות הימין ולמחאות השמאל, כדאי להתמקד באכיפת איסור הפוליגמיה. כך הימין יפסיק להלין על קצב הריבוי הלא טבעי של הבדווים, והשמאל לא יוכל שלא להצטרף למאבק לטובת זכויותיה של האישה הבדווית. ובמקרה והמאבק המשותף יראה פירות, מי שהכי תרוויח מכך, היא החברה הבדווית עצמה.

טעות, טועות, טעיתי
בניגוד למה שכתבתי פה בשבוע שעבר, את מילות השיר 'אני תמיד נשאר אני' כתבה דתיה בן-דור ולא עוזי חיטמן.

יום שישי, 12 בנובמבר 2010

לא אקטואלי - 12.11.10

רבין החד"ש
שבוע לאחר סיומה של עונת רבין (ארוכה רק במעט מהסתיו הישראלי) ניתן לסכם את קמפיין השמאל: במערכת הבחירות של שנת 1992 טבע יוסי שריד את הסיסמא "יומרצ רבין" שסיכמה בצורה הטובה ביותר את ניסיונות השמאל לגרור את ראש הממשלה הנבחר לשולי המפה הפוליטית במקום למרכזה. 15 שנה לאחר מותו של יצחק ז"ל, מסתבר שהמשימה קלה הרבה יותר כשמדובר במנהיג מת, וגם הבניית הנחלת מורשתו של רבין באמצעות פסטיבלי שלום הצליחו מעבר למשוער: עד כדי כך שרבין של היום ממוקם שמאלה ממרץ מודל 92 שמצעה לא כלל את חלוקת ירושלים. יהי זכרו ערוך.

שתי ידיים שמאליות
השבוע פורסם דו"ח העוני לשנת 2009. במסגרת התנגדותם האוטומטית של גורמים פוליטיים מסוימים למדיניות הממשלה, הומצאה שיטת החרדים השימושיים: רבים מאלה שביד אחת מניפים שלטים נגד קצבאות האברכים, לא מהססים לאחוז בידם במגאפון ולמחות נגד מספרם הגדל והולך של העניים במדינת ישראל, כאילו שכחו שחלק ניכר מהם הם אברכים שעם או בלי קצבאות יבחרו באורח חיים שאינו תואם את מדדי העוני של החברה המערבית. או כפי שהיטיבה לכתוב דתיה בן-דור: 'לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח... לפעמים אני שבע ולפעמים רעב... אבל אני תמיד נשאר עני'.

השמאל הפופוליסטי
מי שקרא את שני האייטמים הקודמים וחשד שאני רומז בין השאר גם לשני ליצנים שמאלנים שחשבו שכתיבת מניפסט שקורץ לדגל תעזור להם לגייס עוד שלוש קולות לטובת מחנה השמאל, לא טעה. השבוע נחשפה ערוותם של השניים ברבים, כאשר אחד מהם בחר להוביל את החרם נגד מרכז התרבות באריאל, בעוד שותפו (שמימן מכספו את פרסום המניפסט) מספק שירותי ייעוץ משפטי לאותה עירייה (תמורת סכום פעוט של מיליון ש"ח) ועל פי תומכי החרם יושבת על שטח כבוש. אז כן שטח כבוש או לא שטח כבוש? זוהי שאלת המיליון, אותה כדאי להפנות דווקא לעיריית אריאל שלמעשה שותפה במימונה של תנועה שפועלת ליציאה מיהודה ושומרון ללא הסכם.

שמאל ציוני בלי ציניות
למה לשמאל יש בעיית של יחסי ציבור? ישנה גישה תמימה ומתחמקת אשר גורסת שהשמאל נתפס כ-"לא פטריוטי". אין זו אמת. לאף בר דעת אין באמת ספק שהשמאלנים הם פטריוטים ישראלים, אשר רוצים בטובת ישראל כמו כל אחד אחר... הבעיה היא שהשמאל איננו פטריוטי יהודי באופן מספק... פעם, הוביל השמאל דרך של הגשמת השאיפות הלאומיות היהודיות לצד הגשמת שאיפות חברתיות ואוניברסאליות. היום, הוא בז לרוב השאיפות האלה ולרוב מי שמייצג אותן... מצהיר הוא על כמיהתו לארץ ישראל ומוכן לוותר על כל מטר ממנה אשר נמצא באמת במחלוקת, מצהיר הוא על מחויבותו למדינת לאום יהודית ונלחם בכל גורם אשר מנסה לחזקה ככזאת... את הדברים הללו לא כתבתי אני, אלא בחור צעיר בשם רועי ירום, אשר במסגרת פעילותו בתוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית כתב מניפסט שמטרתו להפרות שיח שמאלני אותנטי. מדובר במסמך חד וקולח אשר מומלץ לקריאה בעיקר למי שהמסגרות המקובלות של שמאל וימין אינן מקובלות עליו.

בלי אמונה בבג"צ
לפני יותר משנה סיפרתי פה על עתירה נגד זכייתה של חברת 'באמונה' לבניית 20 יחידות דיור ביפו, כביכול בשל אפלייה הנגרמת מכך שהחברה בונה רק עבור הציבור הדתי לאומי. השבוע אישר בית המשפט העליון את זכייתה של החברה במכרז מסיבות טכניות. למרות תוצאותיה החיוביות של הפסיקה, בפסק הדין כלולים כמה מוקשים עתידיים בהם יצטרכו חברי הכנסת לטפל בטרם יעשה בית המשפט שפטים בחקיקה הישראלית: ראשית, נשיאת בית המשפט העליון רמזה כי זכות העמידה להגיש את הבג"צ ניתנה לעותרים למרות העובדה שהם אפילו לא ניסו לגשת למכרז. יתרה מזאת, העותרים ביססו את טענתם על עיקרון השוויון ובפועל פעלו כדי להקצות את האדמה באופן שאינו שוויוני. כמו כן ציינה בייניש כי "יתכן ויש ממש בטענה שהציבור הדתי לאומי אינו בגדר קבוצת מיעוט הדורשת הגנה...". משמעות הדברים הינה שבעתיד יתכן ובית המשפט לא יסכים לאפשר לציבור הציוני-דתי להתגורר בשכונות ובניינים משלו. האם זה טוב לציבור הדתי או לא? לא יודע. אבל אני יודע שאני לא רוצה שבג"צ יהיה זה שיכריע בסוגיה.

תעודת בגרות
החל מתחילת שנת הלימודים הנוכחית, החלו ארבעה תיכונים בירושלים להפעיל מנגנון פיקוח שמטרתו לוודא כי עובדי הקבלן במוסד זוכים לתנאים המגיעים להם על פי חוק ממעסיקיהם. הרעיון המבורך הינו פרי יוזמה של חברי נוער 'במעגלי צדק' אשר החליטו לא לעגל פינות ובדקו מקרוב את תנאי העסקתם של עובדי הקבלן במוסדות הלימוד ואף פרסמו נייר עמדה מפורט בנושא. מילה טובה מגיעה גם להנהלות התיכונים (הניסויי, ליד"ה, פלך וקשת) שמינו לטובת העניין איש צוות אשר אמון על בדיקת תנאי העבודה של עובדי הקבלן ולמעשה נטלו על עצמם את האחריות כמזמיני השירותים.

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

לא אקטואלי - 5.11.10

שמח זבולון בצאתך
על פי ההסכמים הקואליציוניים, בימים אלה מסיים חבר הכנסת זבולון אורלב את תפקידו כיושב ראש ועדת החינוך של הכנסת. בניגוד לרוב חברי כנסת מהמחנה הלאומי, ייאמר לזכותו של יושב הראש היוצא כי הוא השכיל לקדם סדר יום ציוני באמצעות שיתוף פעולה עם ארגוני מגזר שלישי, בשיטות שעד לא מזמן היו נחלתם הבלעדית של ח"כים מהשמאל, שנהנו מתמיכתם של ארגוני החברה האזרחית בעלי התדמית הפסוודו-ניטראלית. דוגמא מצוינת לכך הייתה ביום שלישי האחרון, בו קיימה ועדת החינוך של הכנסת דיון בנושא הדרת עמדות ציוניות באקדמיה. במרכז הדיון הפעם עמד המחקר שכתב ד"ר חנן מוזס עבור המכון לאסטרטגיה ציונית. באמצעות הנתונים שהובאו במחקר, השכיל אורלב לנצל את ניסיונו הרב לנהל את הדיון באופן כזה שחברי המועצה להשכלה גבוהה לא יכלו לפספס את המסר: אם הם לא יטפלו בהטיה בתוך האקדמיה, הציבור יעשה זאת, באמצעות שליחיו בכנסת.

פרדוקס היריעה הקצרה
שמו של המדור מעיד על ניסיונו להתעלות מעל לאקטואליה היומיומית באייטמים קצרים ומדודים. להבדיל אלף אלפי מילים, ישנם כתבי העת, אשר מצליחים לשחות נגד זרם האקטואליה ולעסוק בסוגיות מהותיות לעתידה של החברה הישראלית למרות שאלו אינן מסוקרות על גבי העיתונים. מדי פעם אני מבקש להמליץ על גיליון חדש של כתב עת כזה או אחר, אך תמיד אני תוהה עד כמה אפקטיבי להפנות קהל קוראים שאוהב את זה קצר וקולע לבימות ארוכות שקולעות הרבה יותר. הפשרה אליה הגעתי עם עצמי הייתה שאני אכתוב, והקוראים יחליטו אם להיענות להמלצותיי.

דעות המזרח
החודש פורסם גיליון חדש של כתב העת 'דעות' אשר החליט לעסוק באומץ רב בסוגיית יחסה של הציונות הדתית לבני עדות המזרח. בתור מי שבכיתתו בבית הספר היסודי היו שני תלמידים בלבד ממוצא אשכנזי, ובכל זאת נוסח התפילה בבית הספר היה אשכנזי, תמיד תהיתי אם הדומיננטיות האשכנזית נבעה מהתנשאות או מבורות. קריאת הגיליון הפכה אותי לאופטימי יותר לא בגלל שמצאתי תשובה לשאלה זו (לא מצאתי), אלא בזכות הראיון עם הרב אורי שרקי, בו מוצגת תפיסה מהפכנית ורעננה כלפי המסורת הספרדית, שטומנת בחובה את הפוטנציאל הגדול לקירוב החברה הישראלית כולה למסורת היהודית.

השילוב הראוי
כתב עת מרתק נוסף אשר עליו יצא לי לכתוב פה בעבר הוא 'ארץ אחרת', שגיליון חדש שלו ראה אור השבוע. הגיליון הנוכחי מסקר באופן נרחב את מהפכת בתי הספר המשותפים לדתיים וחילוניים, בעקבותיו התגלה לי שלמרות התדמית ה"שמאלנית-ליברלית" של בתי הספר המשותפים, שלושת הראשונים הוקמו דווקא בהתנחלויות (כפר אדומים, תקוע ובית חורון) ומשם חלחלה המגמה לשיח הציבורי הכללי. עוד בגיליון, כתבה על יישום חוק החינוך המשלב (250 בתי ספר הצטרפו עד כה ו-300 נוספים ממתינים לאישור, תודה ששאלתם), אשר אחת ההשפעות שלו היא בכך שלבתי הספר הממלכתיים דתיים יש תחרות על ליבם ושכלם של תלמידים דתיים ששתי האפשרויות רלוונטיות עבורם, מצב המביא לאיזון מגמת ההתחרדות הקיימת כיום בחלק מבתי הספר הממ"דים.

נגטיב של נרטיב
ארגון 'מבט לתקשורת פלסטינית' פרסם את תמונתו של אבו-מאזן שבמהלך ביקור בבית לחם בשבוע שעבר, הניף דגם עשוי אבן של מפת פלסטין, המוחקת את ישראל. החשיפה הזו מוכיחה (שוב) כי הפלסטינים אינם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים ושההגדרה הלאומית הפלסטינית היא לכל היותר הגדרה על דרך השלילה של המפעל הציוני: אחרת קשה להסביר את המקריות הנדירה שהשאיפות הטריטוריאליות של העם הפלסטיני זהות לחלוטין לגבולותיה של מדינת ישראל כולה ואינן מופנות לאף מדינה אחרת באזור. ההסבר האינטליגנטי היחיד המתקבל על הדעת הוא שהנרטיב הפלסטיני הוא לא יותר מאשר נגטיב של הנרטיב היהודי (או בעברית: האמת). מי שעדיין לא השתכנע, מוזמן לחפש (ולא למצוא), את שמה הערבי של הטריטוריה לה אנו קוראים ארץ ישראל והרומים כינו אותה בשם פלסטינה.


חג סיגד
שמח!