יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

לא אקטואלי - 22.09.10

ההקפאה החדשה
נראה ששר הביטחון סימן מטרה חדשה: המכינות הקדם-צבאיות. עד היום הייתה הסכמה רחבה על כך שהאינטרס של צה"ל ושל החברה הישראלית הוא שכמה שיותר צעירים יתגייסו לאחר שלמדו במכינה, דתית או חילונית. בוגרי המכינות מגיעים מוכנים יותר לצה"ל, מתגייסים לשירות משמעותי ורבים מהם נשארים לשירות קבע ממושך. בהתאם לכך, עד היום פעלו כלל המכינות בניסיון לקלוט כמה שיותר חניכים, בברכתם של משרד החינוך ומשרד הביטחון. במקום להעניק את פרס ישראל למפעל הציוני המבורך, החליט אהוד ברק, או מישהו מיועציו, להגביל את מספר הצעירים שיוכלו להגיע למכינות בטרם גיוסם לצה"ל. מכיוון שחשיבותם של המכינות ברורה לכולם, כולל לברק עצמו, לי נראה שמדובר בלא יותר מאשר תרגילי כוח של שר הביטחון חסר הביטחון.

הכושי עשה את שלו
כשבנימין נתניהו הקים את ממשלתו, היה ברור מדוע בחר לצרף את אהוד ברק לממשלתו. תפקידו של ברק כמגן האנושי של נתניהו בקרב הדיפלומטיה הבינלאומית היה ברור, ובהתאם גם המחירים אותה נאלצה לשלם הממשלה הלאומית עבור הצטרפותה של מפלגת העבודה לקואליציה. אלא שמאז עברו הרבה מים ברוביקון ונתניהו מיצב עצמו במקום לא טוב ולא באמצע בין ציפי לבני לאהוד אולמרט. כשזהו המצב, תפקידו של ברק בממשלה הוא כבר הרבה פחות חיוני, בטח לאור העובדה שהוא ומפלגתו מרבים לשים רגליים לכל יוזמה לאומית מטעם הממשלה. כמו כן, סביר להניח שבמידה וההקפאה לא תימשך, תחליט מפלגת העבודה לעזוב את הממשלה (עם ברק או בלעדיו), מהלך שייתפס כתחילת הסוף של הממשלה. במקרה כזה, עדיף לו לנתניהו, להראות לברק את הדרך החוצה, מאשר ברק יראה לביבי את הדרך למטה.

נוער בתנועה
הרבה לפני שהיו מכינות קדם צבאיות, היה מוסד חשוב לא פחות אשר הביא להגברת מעורבותם של צעירים על הנעשה בחברה הישראלית: תנועות הנוער. למרות תרומתן של תנועות הנוער לטיפוחו של הנוער ולקידום החברה הישראלית, חל בעשורים האחרונים פיחות במעמדן. נייר עמדה חדש שמפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית מתאר כיצד ירדו קרנן של תנועות הנוער בד בבד להיחלשותם של ערכי השותפות והסולידריות בחברה. אמנם, בשנים האחרונות ניכרת מגמת שינוי לטובה ביחס המדינה לתנועות הנוער מבחינת תקצוב. עם זאת, ניתן לעשות עוד הרבה בנושא. יניב מינקוב, כותב המחקר ובוגר תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון, מציע שורת המלצות אשר יביאו להעצמתן של תנועות הנוער במטרה לקדם שינוי ערכי בקרב בני הנוער ולחיזוק זהותם הקולקטיבית והלאומית.

יהודי לא מחרים יהודי
השבוע פורסם כי ממשלת הולנד ביטלה סיור של ראשי רשויות מישראל בשל השתתפותם של ראשי מועצות מיהודה ושומרון. במצב העניינים הנוכחי, הולנד לא צפויה להיות המדינה הידידותית האחרונה שתקדם חרם על ישראל. אם ארגונים אנטי ישראליים ימשיכו בפעילותם להפעלת סנקציות על ישראל בקרב ממשלות זרות, אל תתפלאו אם המדינה הבאה שתחרים אותנו תהיה לא פחות מאשר ניו-יורק, המדינה עם ריכוז היהודים הגדול בעולם. בניו יורק פועל סניף של ארגון עדאלה, אשר הוקם בדיוק לשם מטרה זו. בינתיים נחל הארגון הצלחה בכך שגרם לריצ'ארד מרין, מנכ"ל אפריקה-ישראל השקעות ארה"ב, לפרוש מארגון הסיוע הבינלאומי, CARE, בעקבות האשמות שאפריקה-ישראל בונה ביהודה ושומרון. להזכירכם, ארגון עדאלה נתמך על ידי הקרן החדשה לישראל, אשר ממומנת על ידי יהודים רבים, שחלק לא קטן מהם גר בניו-יורק. עוד יותר תמוהה העובדה כיצד מתאפשרת פעילות זו של עדאלה בניו-יורק, לאור העובדה שהחוק האמריקאי אוסר על קידום חרמות נגד מדינות ידידותיות לארצות הברית. אלא אם ישראל כבר אינה נחשבת לכזו, ומישהו שכח לעדכן אותנו.

לחתור לדמוקרטיה
קוראי עיתון זה כבר יודעים שהפעילות של 'עדאלה' אינה בעייתית רק בארצות הברית אלא גם בארץ. מה שלא כולם מכירים היא בעיית הלגיטימציה שמאחורי הפעילות של 'עדאלה'. ארגון 'עדאלה', כמו ארגונים לא ממשלתיים אחרים (ובאנגלית NGO), זוכה למימון מממשלות זרות, ובכך למעשה הופך לארגון חצי ממשלתי. ארגונים מסוג זה, המשמשים למעשה ככלי שרת לקידום סדר מטעם ממשלות אחרות, נקראים בספרות המחקרית בשם GONGO (Government-Organized Nongovernmental Organization). במציאות החוקית כיום בישראל, ארגונים ממשלתיים-לא-ממשלתיים אלו הינם נעדרי שקיפות בנוגע ליעדיהם ומטרותיהם ואף עלולים לנצל את כליה של הדמוקרטיה בכדי לחתור תחתיה. עם זאת, מכיוון שמרכז פעילותם של ארגונים אלה הינו בתחומי מדינת ישראל, אל לה למדינה לגלגל עיניה כלפי המדינות המממנות ולפעול בעצמה לחשיפת דרכי פעולתם.

שניים לטנגו
שיחות השלום עם הפלסטינים מתקדמות בקצב רצחני. הישראלים מתקדמים והפלסטינים רוצחים.

יום שישי, 17 בספטמבר 2010

לא אקטואלי - 17.09.10

טלוויזיה עם איכות
ביום שני הקרוב ישודר בערוץ הראשון טקס הענקת אות אביר איכות השלטון לשנה זו אשר נערך מטעם התנועה לאיכות השלטון. חשבתי לפנות לתנועה לאיכות השלטון ולשאול האם יש טעם לפגם בכך שערוץ ממלכתי, אשר ממומן מכספי ציבור, מקיים קשר בלעדי עם עמותה פרטית, חשובה וחושבת את עצמה ככל שתהיה, ומעניק לה זמן שידור בפריים טיים בשווי של מאות אלפי שקלים, ללא מכרז וללא שקיפות על דרך קבלת ההחלטה? ואז חשבתי שיהיה יותר עדיף לפנות לתחקירן בערוץ ממלכתי על מנת שיגלה כמה פעמים קרה שעמותה המתהדרת בכך שאינה מקבלת כל מימון ממשלתי, בדקה חשדות לאי סדרים ברשות השידור. לבסוף החלטתי לוותר על העיסוק בנושא על מנת שלא לפגוע בסיכויי לקבל את אות אביר איכות השלטון בעתיד.

הגדה הימנית
ביקורת רבה הושמעה, ובצדק, נגד בנימין נתניהו על כך שהשתמש בכינוי 'הגדה המערבית' לתאר את יהודה ושומרון. הסיבה היחידה בגינה ראוי להשתמש במונח הגדה המערבית היא כדי להזכיר, אם לצרכי מיקוח ואם לצרכים אחרים, שיש גם גדה מזרחית. אם נבחרי הציבור שלנו היו מקפידים על כך, יכול להיות שהפתרון המדיני הרלוונטי עדיין היה סביב העיקרון של שתי גדות לשני עמים. חלום? אולי. אבל כבר אמר מי שאמר, אם תרצו, אין זו הגדה.

בזבוז זמן
לכתוב ספר בזמנך החופשי כשקיים חשש ממשי לכך שבעתיד הקרוב זמנך יהפוך לפחות חופשי, אי-שם בין כותלי בית הכלא.

תורת משה
ביקורת מאד פופולארית על החרדים היא כנגד העובדה שהם לומדים בעיקר גמרא ומזניחים את התנ"ך והמשנה. ביקורת מאד אקטואלית על החרדים היא נגד תביעתם לבטל גיורים שאושרו על ידי בתי דין בראשות רבנים שלא לגמרי לטעמם. לפעמים ניתן למצוא קשר בין הביקורות הללו: ראש השנה עבר חלף לו, בו רובנו התמקדנו בזיכרונות, מלכויות ושופרות, וקצת פחות במשניות מאד בסיסיות. במסכת ראש השנה, מסופר על רבי יהושע שחלק על החלטת בית דין בראשותו של רבן גמליאל שקידש את חודש תשרי על בסיס עדותם של עדי שקר. על אף שהעובדות היו לצידו של רבי יהושע, פסק רבי דוסא שלא לשנות את החלטתו של רבן גמליאל מהנימוק הבא: "אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו".

שמים סוף
למי שהאייטם הקודם עשה חשק ללמוד כמה מאמיתות היסוד של היהדות ישירות מהמשנה, ימצא את מסכת יומא שעוסקת בהלכות יום כיפור כהזדמנות מצוינת. מכל הלכות היום הקדוש, בחר העורך להקדיש את המשנה הראשונה, לדבריו של ר' יהודה, אשר ביקש לא להסתפק בכך שממנים ממלא מקום לכהן הגדול במידה ותארע תקלה בסמוך ליום הכיפורים, אלא להתקין לכהן הגדול גם אישה נוספת למקרה שלה יקרה משהו טרם התענית. המשנה מסכמת את המחלוקת בצורה מאד ברורה: "אמרו לו אם כן אין לדבר סוף". אם תשאלו אותי, עיקרון חביב ביותר שכדאי לכל אחד בחייו האישיים, ולא רק ההלכתיים.

סוכת פלאים
מנהג יפה הוא לבנות את הסוכה מיד בצאת יום הכיפורים על מנת לעבור מייד לעשיית מצווה. מנהג עוד יותר יפה הוא לבנות סוכה עבור אחרים הזקוקים לעזרה. ארגון 'חברה טובה' מקיים בימים שנותרו עד סוכות מבצע מיוחד למתנדבים אשר מעוניינים לעזור בהקמתן של סוכות במרכזי קליטה ומועדוני עולים. באתר האינטרנט של הארגון ניתן למצוא אפשרויות להתנדב בכל רחבי הארץ, גם בשלב הקמת הסוכות, וגם בעריכת פעילויות בחול המועד.

כפרה עליי
אני רוצה לבקש את סליחתם של הקוראים שחושבים שלעתים אני מציע פתרונות שטחיים ולא מעשיים ובכל זאת ממשיכים לקרוא את המדור בכל שבוע. בהזדמנות זו הרשו לי להציג את נוסחת הפלא המקורית שהגיתי לפתרון בעיית בזבוז הזמן על ויכוחי המעבר משעון קיץ לשעון חורף: להעביר את ישראל אזור זמן אחד מערבה. ממש פלא איך לא חשבו על זה קודם?!

יום ועוד יומיים
אם ביוזמות הזויות עסקינן, האם לא כדאי לנצל את הפאניקה הציבורית עת נחשף הגילוי המרעיש שגם חג ראש השנה הבא יהיה צמוד לשבת, לטובת חזרה למנהג הארץ ישראלי הפשוט של יום תרועה בן יום אחד?

סליחה
שעל אף שמו של המדור, חטאתי מדי פעם באקטואליה. אחטא ואשוב.

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

לא אקטואלי - 8.09.10

מפגש פסגע-גע-גע
עם שובו ממפגש הפסגה בוושינגטון, הציג נתניהו בישיבת הממשלה את משימתו: "כדי להגיע לפתרונות מעשיים נצטרך לחשוב על פתרונות חדשים לבעיות ישנות". האופטימיים יראו בדברים אלו, בצירוף השתתפותם של הנשיא מובארק והמלך עבדאללה בפסגה, צעד נוסף לקידום הסדר אזורי בו ייטלו חלק גם מצרים וירדן, כפי שמתואר במגוון יוזמות דוגמת 'היוזמה הישראלית'. למרות האופטימיות הטבעית שלי, תחושתי היא שנוכחותם של מובארק ועבדאללה לא נועדה אלא כדי לסכל כל ניסיון להטיל עליהם אחריות לפתרון הבעיה הפלסטינית, בדומה למשחק הילדים גע-גע-גע בו השחקנים חובטים בכדור ובורחים ממנו כאילו היה זה תפוח אדמה לוהט. כל שנותר לקוות הוא שגם השחקן הישראלי מכיר את כללי המשחק.

העשור האבוד
ערב ראש השנה תשע"א היה יכול להיות זמן מצוין לסיכום העשור שחלף, אילו כלי התקשורת השונים לא היו מתבלבלים ומציינים את סיום העשור בסוף השנה שעברה. מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, אסתפק בציונו של אחד האירועים המשמעותיים בעשור האחרון: אסון התאומים, שבשבת הקרובה יצוינו תשע שנים להתרחשותו. ארבע שנים מאוחר יותר, פרסמו נתן שרנסקי ורון דרמר את ספרם 'יתרון הדמוקרטיה' שמצביע על הקשר בין טרור לחברות לא דמוקרטיות, ומסביר מדוע הדרך היעילה ביותר להתמודד עם טרור הינה לקדם את רמת החירות באותן חברות. לא בטוח שהנשיא בוש, שאימץ את הרעיונות בספר כמדיניות החוץ של ארצות הברית, ידע איך ליישמם בצורה חכמה, אך זו לא הייתה אשמתו. אחרי הכול, עשור של שיח שכל כולו תקינות פוליטית מנע את קיומו של דיון ציבורי אמיץ ונוקב בנושא, והביא לכך ששמונה שנים לאחר האסון, שליט העולם המערבי קד בפני מלך המדינה ממנה הגיעו הטרוריסטים. כך הפכה ההחמצה הגדולה של העשור החולף להיות האתגר המרכזי של העשור שבפתח.

פתרון הדמוקרטיה
הסיבה המרכזית לכך שהרעיונות של שרנסקי לא יושמו הינה שראשי המערב נטו תמיד להעדיף עריץ שאפשר לעבוד איתו מאשר דמוקרטיה שלא ברור מי יעמוד בראשה. שיטה זו מתאימה לטווח הקצר כשמנהיגים מתונים (נניח, מובארק) ניצבים בראש והמערב מעלים עין דמוקרטית על מנת לזכות בשיתופי פעולה כלכליים ואחרים. אלא שבטווח הארוך השיטה לא ממש עובדת. השלטון הדיקטטורי מהווה מצע פורה להתפתחותה של אופוזיציה קיצונית (נניח, האחים המוסלמים) אשר ביום מן הימים, כשכוחה יהיה גדול מספיק, תתפוס את השלטון והעולם המערבי, ובעיקר היהודי, יישאר קרח מכאן ומכאן: בלי דמוקרטיה ובלי הנהגה מתונה. למען הסר ספק, הניתוח הזה אינו מתבסס על חוש נבואי או כל חוש אחר. אותו תרחיש בדיוק התקיים באיראן לפני שלושים שנה.

סלקטיביות סלקטיבית
השבוע פרסמה האגודה לזכויות האזרח דוח מפורט המתאר את כשל הרשויות בהגנה על זכויות אדם באזורי התנחלות שבירושלים המזרחית. הדוח מורכב מאוסף של עדויות המצביעות על אכיפת חוק סלקטיבית ומפלה מצד המשטרה כלפי התושבים הפלסטינים. תקפותו של דוח זה מוטלת בספק לאור האיסוף הסלקטיבי של העדויות, כולן מפי פלסטינים, וללא אף עדות של מתיישב יהודי. האבסורד שבדוח מגיע לשיאו בטרוניות כלפי המצלמות בהם עושים שימוש המתנחלים ופוגעות בזכויותיהם לאוטונומיה וכבוד. אחרי הכול, זהו סך הכל מימוש הרעיון של 'בצלם', ארגון המתיימר גם הוא לפעול למען זכויות אדם.

תיקון הגשם
בעקבות המחאה הציבורית נגד שעון החורף המוקדם הודיע שר הפנים, אלי ישי, כי ישקול לשנות את המצב הקיים. אחת הטענות המרכזיות נגד הארכת שעון הקיץ הינה שבמקרה כזה צום יום הכיפורים יסתיים שעה מאוחר יותר. מכיוון שכל שינוי במועדי שעון החורף דורש תיקון חקיקה, והכנסת, אפעס, בפגרה עד הגשם הראשון לערך, סביר להניח שהמצב הנוכחי יושאר על כנו השנה. בשנה שעברה, מיד לאחר הצום, סיפרתי פה כי בבית הכנסת בו התפללתי היו תלויים שני שעוני קיר. האחד הראה את השעה הנכונה, והשני, מעשה שטן, את השעה על פי שעון הקיץ. כך יצא, שכשהצום הסתיים, שעון אחד הראה את השעה 18:10, בעוד חברו מראה את השעה 19:10. הבטתי שוב בשני השעונים, ופלא פלאים, לא חשתי בשינוי בתחושת הרעב בעקבות הדילוגים משעון החורף לשעון הקיץ ובחזרה. על כן, מוצע בזאת לגבאים בעלי תושייה לערוך ניסוי דומה בבית הכנסת שלהם. הצ'ופר יגיע בדמותו של הארכת שעון הקיץ שתאפשר שעת אור נוספת לטיול בכל אחד מימי חול המועד סוכות. את שעון החורף ניתן יהיה להחיל מיד לאחר שמחת תורה ותיקון הגשם.

טיפ מאודטה
לחג ארוך במיוחד: עדיף לשטוף כלים, מאשר לשבור אותם. נכון לכל ימות השנה ולכל סוגי הכלים.

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

לא אקטואלי - 3.09.10

הקפאת המשא ומתן
אילו הייתי שמאלני וקצת שכל בקודקודי (מקרה היפותטי), הייתי נאבק נגד הקפאת הבנייה בהתנחלויות בכל כוחי. הרי לכולי עלמא ברור (חוץ מאובמה, הנשיא של כולי עלמא) שהפלסטינים אינם ששים להגיע להסכם שלום עם מדינת ישראל. לכן יש להביא אותם למצב שהזמן פועל לרעתם והאינטרס שלהם הוא להגיע להסכם כמה שיותר מהר. בנייה נוספת ביהודה ושומרון יכולה לעשות את העבודה מצוין. המשך הקפאת הבנייה תביא גם לקיפאון התהליך המדיני. מי שמבין את זה, לא מתפלא שלאבו-מאזן לא היה כל עניין להגיע למשא ומתן עד לתום מועד ההקפאה הנוכחית. ומה לגבי צעדים בוני אמון? אותם ניתן לעשות בדרכים אחרות.

תכנית ההתקפלות
בעוד כמה שנים, ניתן יהיה לסמן את אירועי השבוע האחרון כנקודת מפנה בציבוריות הישראלית. במשך שנים הורגלנו לשליטה של הבון-טון השמאלני בשיח הציבורי. גם כשהשמאל איבד את השלטון, הוא לא איבד את השליטה על התודעה הישראלית. השבוע נפל דבר. הפעם החליטו נציגי השמאל הרדיקלי בעולם התרבות לצאת למתקפה נגד העיר אריאל. אלא שהפעם, הציבור הציוני, ימנים ושמאלנים כאחד, מראש הממשלה ועד אחרון הטוקבקיסטים, התייצבו בקומה זקופה נגד היוזמה הנלוזה. כתוצאה מהתגובה הנחרצת של הציבור, החליטו כמה מהאמנים לחזור בהם מאיום החרם. אם זכרוני אינו מטעני, זו הפעם הראשונה שפעילי סמול מתקפלים לנוכח הביקורת ממנה תמיד התעלמו כחלק מתפקידם כנביאי זעם מטעם עצמם. על כך נאמר: שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

אקדמיה ורבנים
כשפרקליטות המדינה פתחה בחקירה נגד כותבי הספר 'תורת המלך' שמפרט את הלכות הריגת גויים, טענו חלק גדול מהרבנים שללא קשר לרמת הדיוק ההלכתי שבחיבור, יש לשמור על חופש הביטוי של כל רב, יהיו דעותיו אשר יהיו, בדומה לחופש האקדמי שמוענק לחוקרים באקדמיה. ללא כל קשר, השבוע פרסמה תנועת 'נאמני תורה ועבודה' חיבור מרתק שעוסק בקשר שבין סמכות פוסקי ההלכה לחירותו של היחיד. אם יורשה לי לנחש, סביר להניח שהמסמך יעורר התנגדות רבה בקרב זרמים מסוימים בציבור הדתי (כולל אלה שנאבקו על החופש ההלכתי). אני גם מרשה לעצמי לנחש, עיקר הביקורת תופנה לא לגופם של דברים, אלא לגופם של המחבר, הרב יצחק בן-דוד, ויתר חבריו לתנועה. סביר להניח שיהיו כאלה שיקראו להם רפורמים, חפיפניקים, ושאר מחמאות, למרבה האירוניה, בדומה לשיטות הפעולה של אנשי אקדמיה אנטי ציוניים כנגד מי שביקשו לחשוף את ההטיה הפוסט-ציונית באקדמיה, שבחרו לתקוף את מבקריהם באמצעות כינויי גנאי (מקארתיסטים, פאשיסטים, קיקיוניים) במקום לקיים שיח רציני בעניין. הלוואי ואתבדה.

תורת חיים
יש השואלים כיצד זה שעל אף השתלבותם של בני הציונות הדתית בכל המערכות ובכל תחומי החיים – מכלכלה ורפואה ועד האקדמיה והיי-טק, קולה של התורה על פי משנת הציונות הדתית בקושי נשמע במסגרות אלו. לשם כך, חברו עשרות רבנים והקימו את בית מדרש ישיבתי לקהילות, שמטרתו היא לבנות קומה חדשה שתאפשר את יישום ערכי היהדות במערכות הציבוריות במדינה. ההשתתפות מומלצת לבוגרי ישיבות ומכינות, ובעיקר לאלה שעדיין לא מצאו מה לקבל על עצמם לקראת השנה החדשה.

פובליציסטיקה למתחילים
בטורו האחרון, הלין נחום ברנע על הדרך שבה מנסים לפתור את בעיית הפלשמורה. מדי כמה שנים, מחליטה מדינת ישראל להעלות את אחרוני העולים מאתיופיה. אלא, שהפלא ופלא, עוד ועוד אנשים מתקבצים להם בגונדר שבאתיופיה ומבקשים להעלות לארץ ולהתאחד עם בני משפחתם. ברנע ביקש, ובצדק, להתרעם על כך שמדינת ישראל לא משכילה לקבוע מדיניות שתפתור את הבעיה אחת ולתמיד ונכנעת בכל פעם מחדש לקבוצות לחץ שפועלות בתחום. ועכשיו תרגיל לפובליציסט המתחיל: כיצד זה שברנע, פובליציסט סביר לכל הדעות, מצליח לתאר באופן כה נהיר את בעיית הפלשמורה ומצד שני אינו מצליח למצוא את הדמיון לבעיית המדיניות הלא החלטית של ממשלת ישראל לגבי החזרתם של העובדים הזרים. בשבוע הבא ילדים, נשווה בין זכותם של העובדים הזרים להתאהב ולהביא ילדים, לבין זכותם של המתנחלים לעשות אותו דבר מבלי שיפריעו להם להוסיף חדר בביתם.

שלום עושים עם אויבים
גם מלחמה.