יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

לא אקטואלי - 27.08.10

ח' ח'
לקראת פתיחת שנת הלימודים שתתחיל ביום רביעי הקרוב, מוקדש המדור לנושאי חינוך שונים ומגוונים. בראש ובראשונה מגיע חיזוק חיובי למי שעומד כיום בראש מערכת החינוך, הוא השר גדעון סער, ולו בשל העובדה שבמידה ולא יהיו תקלות מיוחדות, זו תהיה הפעם השנייה ברציפות ששנת הלימודים בבתי הספר נפתחות ללא שביתה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, דבר כזה לא קרה מאז שרן ארז פקח את עיניו לראשונה ושמע קולות המצווים עליו שלא לנטוש את כסאו בארגון המורים ויהי מה.

שפה עליונה
מעבר לכך שגדעון סער הוא מנהל טוב, נראה שהוא גם מבין דבר או שניים בענייני חינוך וציונות. יש לכך דוגמאות רבות. אחת מהן היא הכרזתו של שר החינוך על השנה הקרובה כשנת השפה העברית, וזאת במטרה לחזק את הזהות היהודית בקרב התלמידים. בין שלל הפעילויות המתוכננות לשנה הקרובה, מיועד להיערך חידון ארצי לניבים בין תלמידי כיתות ח'-י'. המעוניינים להתכונן כבר כעת, מוזמנים לגלוש לאתר החביב 'ניבונכון' שכולל בתוכו מילון מונחים עשיר כקורח.

מן השפה ולחוץ
שפה נוספת אותה ראוי שתלמידי ישראל ילמדו היא השפה הערבית, ורצוי זו המדוברת. כיום מתרכזים הלימודים בשפה הערבית הספרותית והשנה מרחיב משרד החינוך את הלימודים בצפון הארץ, בה מוקדמים לימודי החובה של השפה לכיתה ה'. אחרי הכול, הסיכוי שמי מאיתנו ירצה להחליף משפט או יותר בערבית עם אחד מבני-דודנו, גדול בהרבה מהסיכוי שנקרא ספר בערבית. המצב כיום, בו הצעירים שיודעים ערבית לומדים זאת כמעט אך ורק במסגרת שירותם הצבאי הוא אבסורדי ולא מאפשר לחברה היהודית להתחיל להבין את הלכי הרוח בקרב מיליוני הערבים שמקיפים אותנו.

בזכות החינוך

עם פתיחת שנת הלימודים יכול שר החינוך להתפנות לאתגרים חינוכיים-אסטרטגיים קריטיים לעתידה של מדינת ישראל. הראשון שבהם הוא יישומה למעשה של הזכות לחינוך שמופיעה באמנת זכויות הילד, עליה ישראל חתומה מאז 1991. על פי סעיף 28 באמנה, על המדינה לדאוג לכך שהשכלה גבוהה תהיה נגישה לכל על בסיס של כשירות. נכון להיום, הגישה להשכלה הגבוהה חסומה בפני ילדים רבים למשפחות חרדיות על בסיס של חוסר כשירות, והכול בהשגחת עינם הפקוחה (בעוד השנייה עצומה) של הבג"צים והבד"צים השונים. אלא אם אנו חיים בחברה גזענית או שוביניסטית שמניחה שכל הצעירים החרדים (וגם הנשים הערביות) אינם יכולים לרכוש השכלה גבוהה.

לא מאושר
סוגיה בעייתית מאד במערכת החינוך הינה שימוש בספרי לימוד שאינם מאושרים. למרות שהופץ חוזר מנכ"ל בנושא, יש מקרים בהם מורים מחליטים לצפצף על הוראות משרד החינוך וללמד ספרים שלא אושרו. לדוגמא, בחודש שעבר פרסם עיתון הארץ כתבה מפרגנת לתיכון שער הנגב בו משתמשים כמה מהמורים בספר לימוד היסטוריה ששמו 'ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר – פלסטינים וישראלים'. הספר בנוי משני טקסטים שמייצגים כל אחד נרטיב אחר: הישראלי והפלסטיני (ומה יעשה ישראלי פלסטיני). מעבר לשמו הבעייתי של הספר, הספר רצוף באי-דיוקים, הנחות יסוד שנויות במחלוקת וטעויות עובדתיות, ובעיקר הנרטיב הישראלי. לדוגמא: על פי הנרטיב הישראלי בספר, הציונות נולדה רק במאה ה-19. במקרים מסוימים, הנרטיב הערבי יותר מתון מזה הישראלי. לדוגמא, על פי הנרטיב הפלסטיני בכיבוש דיר יאסין במלחמת העצמאות נהרגו יותר ממאה ערבים. לעומת זאת, לפי הנרטיב הישראלי, במהלך מלחמת העצמאות "נעשו מעשי טבח, שוד ואונס על ידי לוחמים יהודים. הטבח המפורסם ביותר היה בדיר יאסין שליד ירושלים, שם נרצחו יותר מ-250 ערבים ע"י אנשי אצ"ל ולח"י". כמו כן, הושמטו מהנרטיב הישראלי כמה פרטים חשובים, כמו זו שבפרק על חאג' אמין אל-חוסייני לא מוזכר כל פרט על קשריו עם היטלר והממשל הנאצי. מה מביא ישראלים שפויים ללמוד מספר כזה? אין לי מושג. הפתרונות לממשלת שבדיה שמממנת את הפרויקט.

הנרטיב הדרוזי
בעיה חמורה יותר היא ספרי לימוד מוטים אשר רובם של תלמידי ישראל משתמשים בהם. ספר אחד כזה הוא 'להיות אזרחים בישראל', אשר רצוף בבעיות כפי שתוארו בנייר עמדה של המכון לאסטרטגיה ציונית שעוסק בהוראת האזרחות ופורסם לפני כשנה. את הפרק על החברה הערבית כתב ד"ר אסעד גאנם, ממחברי מסמך 'החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל', שאינו מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית והשורה הראשונה בו מתחילה במילים: 'ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב...'. דוגמא אחת למה קורה כשלאומן פלסטיני כותב את הפרק על ערביי ישראל היא תת הפרק על הדרוזים, בו מודגש הזרם הבדלני (והקטן) בקרב הדרוזים ש-"מעודד פעילות למען השגת חירותו ועצמאותו של העם הפלסטיני, וקורא לביטול חובת הגיוס של בני העדה הדרוזית לצה"ל".

ממלכתי לא ממלכתי
הבעיות אינן מסתיימות בספרי הלימוד. אפילו המדריכים הכתובים למורים מלאים בהטיות פוסט ציוניות. לדוגמא, בפרק עקרון שלטון החוק במדינה דמוקרטית, מתבקשים המורים ללמד את התלמידים שיש "מדינות דמוקרטיות המכירות בזכותו של אדם לא לציית לחוק מטעמי מצפון ואינן רואות בו עבריין". להזכירכם, מדובר באותם תלמידים ששר החינוך מצפה שמערכת החינוך תעודד אותם לשאת בנטל ולהתגייס לצה"ל. עם ככה מלמדים אזרחות בישראל, אולי הירידה ברמת ההישגים של תלמידי ישראל היא לא אסון כל כך גדול.

בדיחה עצובה
שאלת מיליון הדולר: האם מערכת החינוך נמצאת בתהליכי הפרטה? כן, אם בוחנים זאת בעיניים של תוכניות לימודים עצמאיות ושימוש בעמותות המגזר השלישי על מנת להכניס תכנים לימוד ללא בקרה משמעותית. לא, אם מסתכלים מבחינת המימון: מדינת ישראל מסבסדת את כל מוסדות החינוך תחת המושג המכובס "מוסד מוכר שאינו רשמי".

יום שישי, 20 באוגוסט 2010

לא אקטואלי - 20.08.10

מעורב לא ירושלמי
ביום שישי הבא ייערך כנס הקהילות המעורבות הראשון מטעם מרק"ם (מיזם רשת קהילות מעורבות). מטרת המיזם, אשר נתמך על ידי הארגונים 'גשר' ו-'צו פיוס' היא לחזק את הדיאלוג בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החילוני, באמצעות הקמתן של קהילות מעורבות. עד כה הצטרפו למיזם 20 קהילות, רובן משתייכות לישובים קהילתיים. למיזם זה חשיבות רבה עוד יותר לאור העצמת מבנה הקהילה בחברה הישראלית שהופכת אינדיבדואלית יותר ויותר. מכיוון שסולידריות חברתית יותר חזקה ככל שאדם מרגיש יותר חלק מקהילה מסוימת, היעד הבא צריך להיות הקמתן של יותר קהילות בערים, שם המבנה הקהילתי קיים כמעט אך ורק סביב בתי כנסת.

קהילות משימתיות
סוג שונה של קהילות, הן התאגדויות של צעירים אשר עוברים לגור יחדיו במטרה לקדם סדר יום לאומי ו/או חברתי. בנייר עמדה שכתב אלירן זרד במסגרת תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, עולה כי כיום יש מספר מסגרות מסוג זה: קיבוצים עירוניים, גרעינים תורניים, כפרי סטודנטים וקהילות צעירים בירושלים. בנייר העמדה, שכותרתו היא 'תמיכה ממשלתית בגרעיני משימה לאומיים', מתוארים גרעינים אלה כבעלי הפוטנציאל לשינוי עומק בחברה הישראלית שיחזיר למרכז השיח ערכים של סולידריות חברתית סביב הרעיון הלאומי, וזאת כתשובה וכתיקון לשינויים שעברה החברה בשנים האחרונות. המלצת הנייר הינה להקים רשות ממלכתית שתסייע בהקמתם של גרעינים אלה כחלק מהצורך של המדינה להתאים עצמה לעשייה הציונית המתחדשת.

בא לי ליב"ה
כמה מאתרי האינטרנט החרדים והדתיים התענגו השבוע על סרטון בו נצפים שני משתתפים צעירים מנסים את מזלם בתוכנית הטלוויזיה 'מונית הכסף'. לבושתם של השניים, ובעיקר של מערכת החינוך, לא הצליחו השניים לענות על השאלה 'באיזו שנה (עברית) התרחשו מאורעות תרפ"ט?'. הגדיל לעשות אתר 'כיכר השבת' שהכריז: "שוב הוכח כי מערכת החינוך הישראלי, המכריחה את הנוער החרדי ללמוד את לימודי הליב"ה, נכשלת בנושאים הכי בסיסיים". במצב ההשכלה של האוכלוסייה החרדית כיום, מוצע לחרדים לא להשתמש בטיעונים מסוג זה. אחרי הכול, גם להם יש מה ללמוד מעבר לתוכניות הלימודים הרגילות שלהם. בתור התחלה, נתחיל בפתגם: אל תזרוק אבנים על השכנים, אם הבית שלך עשוי מזכוכית.

ההפך ממקרתיזם
מקרתיזם – כינוי לרדיפה ממשלתית, שמטרתה לסמן ולהעניש פעילים הנוקטים עמדות פוליטיות שאינן תואמות את רצון הממשל. המונח נקרא על שמו של הסנטור האמריקאי ג'וזף מקרתי, שהנהיג מסע אנטי-קומוניסטי נגד אישי ציבור החשודים כבעלי נטיות קומוניסטיות.
אוטיזם – האשמת שווא כלפי נבחרי ציבור בהיותם מקרתיסטים, בשל התנגדותם שכספי ציבור של אזרחי ישראל ישמשו מובילי חרמות ושאר סנקציות כנגד מדינת ישראל.
איווטיזם – כינוי לרדיפה בשם הנאורות אותה מבצעים אמנים ואנשים שעושים רוח נגד נבחרי ציבור תוך האשמתם בפאשיזם וגזענות.



אקדמיה בתכנון ובנייה
מרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית בירושלים פרסם לקראת שנת הלימודים הקרובה קול קורא לתוכנית עמיתי זכויות אדם. במסגרת התוכנית משתתפים הסטודנטים בקורס "זכויות אדם והחברה הישראלית" ותמורת התמחות באחד מארגוני זכויות אדם, מקבלים הסטודנטים מלגה בסך 1,500 דולר. השנה תתמקד התוכנית בנושאי מגדר וכן בנושאי תכנון ובנייה בירושלים. על מנת לשמור על האיזון ומגוון הדעות הנכונות באקדמיה, ניתן להניח שעבודות המחקר בשלל נושאים מגוונים: מזכותם של ערביי מזרח ירושלים שלא לשמור על חוקי התכנון והבנייה, ועד האשמתן של מדינת ישראל ועיריית ירושלים בכל חוליי מזרח העיר.

החופש הגדול
השבוע פורסם כי המכון לאסטרטגיה ציונית עורך מחקר בנושא פוסט ציונות באקדמיה, אשר יש לציין לשם הגילוי הנאות (וגם כי אני גאה בו עד מאד) שבין יתר עיסוקיי, אני מנהל אותו. ממצאי המחקר, אותו כתב ד"ר חנן מוזס, מאוששים טענות מוכרות לגבי הטייה פוליטית באקדמיה לכיוון של השמאל הרדיקלי בכל האמור לתכני הקורסים, רשימות קריאה, מכוני מחקר, כנסים וזהות החוקרים. כיצד קורה שהאליטה האקדמית כה מושפעת ומשופעת באנשים מסוג זה? התשובה, כמו תמיד, קשורה בכסף. הדוגמא של מרכז מינרבה תמחיש זאת: בנוסף לתקציב של מרכז מינרבה שמגיע מממשלת ישראל, מקבל מרכז מינרבה כסף לא קטן גם מקרנות גרמניות. בכסף הזה נעשה שימוש על מנת לטפח חוקרים אשר מעוניינים לעסוק בנושאים מאד מסויימים ומאד פוליטיים. סביב המרכז נבנית קליקה שמטפחת את עצמה ומקודמת בעזרת הסגל הבכיר שנמצא במרכז וכבר למד באיזה צד מרוחה החמאה. הפיתרון על כן, צריך להיות גם מבוסס על כסף, פרטי וממשלתי, אשר יעודדו את הרחבת החופש האקדמי גם לתחומים שמדינות אירופה לא ששות לממן.

אין חד"ש
בשנים האחרונות, יותר ויותר אנשים במחנה הלאומי מבינים את ההשלכות לכך שעמדות המפתח במדעי החברה והרוח באקדמיה נתפסות על ידי שמאלנים קיצונים. היטיב להגדיר את הבעיה הרב עזריאל אריאל, אשר כבר לפני 14 שנים, מעט לאחר היבחרו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, כתב את הדברים הבאים ב'נקודה': "...לא קשה להבחין בסימני האכזבה הפוקדים את ציבור המתיישבים. הציפיות הגבוהות שנתלו בנצחון הימין בבחירות, אינן מתממשות... חושבני כי הגיע הזמן לשאול: מדוע כך הם פני הדברים? מדוע הישיבות לא יכולות לתת לבוגריהן גם את תודעת השליחות הנמצאת גם בעיסוק באתגר האקדמי, כפי שהן עושות ביחס לשירות הצבאי?...". 14 שנים עברו, ונדמה שעוד לא למדנו כלום.

יום שישי, 13 באוגוסט 2010

לא אקטואלי - 13.08.10

תשלומי קרן
רק בשבוע שעבר חשפתי פה את הקמפיין המתוכנן של הקרן לישראל חדשה נגד סתימת הפיות וכבר הספיקו החברים הצעירים והנמרצים בתנועת 'אם תרצו' להשיק אתר מתחרה בו מפורטים כל מעללי הקרן בתמיכתה בפעילויות וארגונים אנטי ישראליים. כנראה שעדיף היה מבחינתה של הקרן פשוט לשלם דמי שתיקה לאם תרצו.

פתרון מסריח
בשבועות האחרונים עלה לכותרות פינויו של הכפר הבדווי הבלתי מוכר אל-ערקיב אשר לווה במספר תקריות אלימות. באופן לא מפתיע, מטיל כל צד על הצד השני את האחריות לאלימות: אלה מאשימים את השוטרים והפקחים ואלה מאשימים את הבדווים ואת פעילי השמאל הקיצוני. אני מבקש להציע אשם נוסף, גם אם לא בלעדי: בית המשפט העליון. במשך כמה שנים, עד שנת 2005, פעלו רשויות האכיפה בדרך מקורית ויעילה: ריסוס מהאוויר של קוטלי צמחים באזורים הנמצאים בבעלות המדינה .לפי תגובת המדינה לעתירה שהוגשה בנושא, הריסוס התבצע כדי למנוע פלישה והשתלטות על אדמות מדינה ושטחי אש, לאחר שאמצעים כגון שילוט ותביעות משפטיות לא הביאו לכל תוצאה ופעילות על הקרקע הובילה להתנגשויות אלימות. בג"צ העדיף לשלול את הפתרון שמריח לא טוב, למרות יכול היה למנוע את החזרה למעגל האלימות.

מבחן אמסלם
חלומו של כל פובלציסט הוא להיות הראשון שמעלה רעיון מסוים. במקרה והרעיון גם תופס, ניתן להתהדר בתארי החלוציות והמקוריות השונים. אם הוא גם מיושם, מעמדך יכול ויגיע עד לרמת מעצב דעת קהל. בסוף השבוע האחרון היה לי רעיון מהסוג הזה: לצרף את הרב חבר הכנסת חיים אמסלם, שעתידו בש"ס מאחוריו, לאיחוד החדש של המחנה הציוני-דתי. גם ספרדי, גם תלמיד חכם, גם פרקטי וגם אהוד בציבור. אלא שביום שני האחרון, הפך הרעיון שלי ללא מקורי, עת שמעון כהן, עורך החדשות של ערוץ שבע, הקדים אותי במאמר דעה משלו. יכולתי לגנוז את האייטם בנושא, אך מפאת חשיבות העניין, גודל השעה, ושאר מילים מפוצצות, לא נותר לי אלא להצטרף להצעה המבורכת, למרות שהיא כבר לא שלי...

היסטוריה של המחר
היה זה מישל פוקו שאמר כי את ההיסטוריה כותבים המנצחים. דברים אלה נכונים היום כמו אז. אלא שכיום, עשרות שנים בלבד לאחר שמשפט זה נהגה, כבר לא ברור מיהם המנצחים ולא ברורה מהי הזירה. ובינתיים, בזירה אחרת, נקבעים המנצחים של העתיד. כוונתי היא לוויקיפדיה, אניצקלופדיה המקוונת שמנוהלת על ידי הגולשים ברשת האינטרנט, ומשמשת כפלטפורמה לעיצוב תודעתם של הדורות הבאים. על מנת להשפיע גם בזירה זו, פותחת תנועת 'ישראל שלי' ביום שלישי הקרוב, במיזם להכשרת עורכי ויקיפדיה ברוח ציונית. ציבור הקוראים מוזמן להפוך לציבור הכותבים.

מונולוג של חומץ
"אומרים שאבא שלי היה פוליטיקאי טוב ואני הבנתי שטוב להיות בפוליטיקה. אבא היה אומר שמה שיש בראש זה החשוב, אצלי זו הייתה הכיפה. בעזרת ייחוס מכובד והדעות הנכונות מצאתי את הנוסחה לעשות מהפוליטיקה קריירה. הלכתי לחפש אתונות בשלום עכשיו ומצאתי מלוכה כיועץ לשמעון פרס. אף אחד לא יודע מה המקצוע שלי, אבל בשבילי המפלגה הייתה העבודה. וכך המפלגה הייתה לי לבית בדרך לכנסת, כך שיכולתי בשקט לוותר על בית הכנסת. החברים סידרו לי ג'וב בסוכנות היהודית, ואם לא הפנסיה הנאה, הייתי מוותר על השורה ברזומה. להשלמת הכנסה ביקשתי כמה הטבות נוספות בנוסף לרכב וללשכה, אבל קיבלתי נאדה. באותה שניה הבנתי: אם המדינה אינה משרתת את אזרחיה, היא אינה ראויה להתקיים. כך בן לילה נהייתי לאזרח צרפתי ולא בגלל רצוני לחזק את הקשר עם יהדות התפוצות. פשוט הגעתי למסקנה שאם כבר להיות אנטי ציוני, אז לעשות את זה בסטייל ולהיות צרפתי. ורק חבריי הקרובים לא מבינים מה קורה, ושואלים: מה הסתובב לו, לבורג?"

הצלחה בלתי מוגבלת
כנס י"ז בתמוז האחרון שערכה תנועת 'במעגלי צדק', הוקדש למחויבותה של החברה לאפשר לצעירים עם מוגבלות להשתלב בתרומה קהילתית. מאז שנוסדה, בחרו מייסדי התנועה הצעירה להקדיש חלק ניכר מפעילותיהם לטובת שילובם של בעלי המוגבלות בחברה. בזכות הצלחתה של התנועה להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי, החליטה הממשלה יחד עם ג'וינט ישראל להקים מועצה לאומית לקידום תעסוקת אנשים עם מוגבלות בהשקעה של 4 מיליון ש"ח. אינדיקציה נוספת להצלחה היא התגייסותה של האקדמיה לנושא: אוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף מכון ון-ליר, יקיימו בסוף דצמבר כנס בינלאומי מיוחד בנושא לימודי מוגבלות. המגבלה הראשונה שניצבת בפני מי שרוצים להציג את מחקרם בכנס היא שהם צריכים להגיש את הצעתם כבר בשבועיים הקרובים.

לא אישי
הלוגיקה של הישראלי הממוצע פועלת על פי ההיגיון הפשוט שבכל כלל יש יוצא מן הכלל. אחרת קשה להסביר כיצד ההגמוניה המחשבתית בארץ היא שאסור לשחרר מאות מחבלים תמורת חטוף ישראלי, אבל צריך לשחרר את גלעד בכל מחיר. או לחלופין, אסור להשאיר בארץ את העובדים הזרים וילדיהם, אבל אי אפשר לגרש את טטיאנה וטאו. היגיון פשוט עם מחיר כבד.

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

לא אקטואלי - 06.08.10

בדרך לאפרטהייד
השבוע נחשף כי הנשיא אובמה הבטיח במכתב לאבו-מאזן כי במשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית ידונו הצדדים גם בעתידם של אזורים שמעולם לא היו חלק מהמשא ומתן, דוגמת מכבים, לטרון ונווה שלום. ההצעה לגבי נווה שלום ממחישה עד כמה אבסורדיים רעיונותיו המשיחיים של הנשיא האמריקני. נווה שלום הוא כפר בן 50 משפחות יהודיות וערביות אשר מנסים לחיות בשלום גם ללא כל הסכם מדיני. בשל סירובם העיקש של הפלסטינים שהמתנחלים היהודים יישארו בבתיהם גם אחרי הסדר שלום, אזי במידה והצעתו של אובמה תתקבל, יאלצו המשפחות היהודיות של נווה שלום לארוז את חפציהם ולהיפרד ממציאות הדו-קיום לטובת אשליית השלום. תהא זו תרומתו הצנועה של הנשיא השחור הראשון ליצירת מדינת האפרטהייד הפלסטינית.

מיהו משיחי?
באייטם הקודם כיניתי את רעיונותיו של אובמה 'משיחיים'. בשיח הציבורי המקובל בישראל, המילה 'משיחיים' מוצמדת על ידי השמאל הישראלי נטול הערכים (בניגוד לשמאל בעל הערכים) ככינוי גנאי נגד הימין האידיאולוגי. מה הקשר בין משיחיותו של אובמה לבין משיחיותם של המתנחלים? לא ברור, בעיקר לאור ההבדל המהותי בין המשיחיות ביהדות למשיחיות בנצרות. מה שברור הוא, שניתן להאשים את המתנחלים בהרבה מאד דברים, אבל לא במשיחיות. אחרי הכול, המשיחיים האמיתיים על פי היהדות הם אלה שבוחרים בגישת 'שב ואל תעשה' ומצפים שהמשיח יביא לנו את הגאולה מהשמים. המתנחלים אם כך, הם לא משיחיים. הם מגשימים.

אליטה משמרת
אחת הדרכים באמצעותה אליטה משמרת ומעצימה את מעמדה היא הענקת פרסים בתחומים שונים. המנגנון מאד פשוט: האליטה ממנה ועדת פרס אשר מורכבת מחברים בה, ואלה בוחרים את הזוכים בפרס. בשלב הבא משתמשים חברי האליטה בזכייה בפרס על מנת להאדיר את שמם של עמיתיהם למילייה. לימים, הזוכים בפרסים נחשבים כברי סמכא בתחומם, והם אלה שנבחרים להשתתף בוועדות שיעניקו פרסים עתידיים. אחת הדרכים לשבור את מעגל הקסמים הזה, היא להציג מועמדים רבים ככל האפשר לפרסים השונים, על מנת שחברי ועדות הפרס לא יוכלו להתעלם מהמועמדים שאינם חלק מהאליטה השלטת. נזקקתי לכל ההקדמה הארוכה הזו על מנת לעדכן כי בשבוע האחרון פורסמו קול-קורא להצגת מועמדים לפרס שדרות לחברה וכן לפרס ספיר לספרות. נדמה לי שקוראי עיתון זה, מכירים מספיק מועמדים מתחומי העשייה החברתית והספרות, אשר יכולים להיות ראויים לפרסים אלה, גם אם אינם משתייכים לאליטות הישנות.

גול עצמי מהקרן
בעקבות הביקורות שהושמעו לאחרונה כנגד הקרן לישראל חדשה, תצא הקרן בשבוע הקרוב בקמפיין חדש נגד סתימת פיות, כהגדרתה. כאדם שרואה עצמו חלק ממחנה פוליטי שקולו הושתק במשך שנים רבות, אין לי אלא להודות על היוזמה הברוכה של הקרן. כולי תקווה שבזכות הקמפיין של הקרן, תוכל הביקורת על פעילות הקרן להמשיך ולהישמע בכמה שיותר במות ציבוריות.

הקרן נגד ביבי
כאות תודה לקרן וכשירות לציבור, אני מבקש לספר על מושג חדש שבקרוב נשמע תדיר בתקשורת: 'אסטרוטורף' (Astroturf). במקורו, אסטרוטורף הינו מותג מסחרי של דשא מלאכותי, המשמש בהשאלה לתיאור התארגנויות מלאכותיות. בעוד שתנועה שורשית אמיתית הינה יוזמה חברתית ופוליטית וולונטרית, הצומחת באופן ספונטני בקהילה מסוימת, הרי שאסטרוטורף נוצר ומכוון על ידי גורם המקדם את יעדיו האחרים במסווה של קבוצה שאיננה מזוהה איתו ישירות היוצרת מצג שווא של אותנטיות עממית ואינטרס ציבורי. מצג שווא זה עשוי להפוך לממשי עקב סחיפת דעת הקהל באמצעות השיח הציבורי. דוגמא אחת לכך היא תמיכתה הסמויה של הקרן לישראל חדשה בצעדת המחאה של ויקי כנפו בשנת 2003, מחאה אשר כוונה על מנת לסכל את צעדיו הכלכליים של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. כל דמיון לתמיכת הקרן בצעדת התמיכה בעסקאות שחרור מאות מחבלים וגלעד שליט אחד, שנועדה לפגוע במעמדו של אותו נתניהו, הוא לא מקרי.

תחזית החזית
בעקבות אירועי המשט הטורקי לעזה, ובעיקר בעקבות כל הוועדות שהוקמו בעקבותיו, מפרסם מכון ראות תחקיר מפורט שמטרתו לתרום להבנת משמעויות האירוע מבחינה תפיסתית. לשיטת כותבי המסמך, המשט הוא מופע נוסף בשרשרת אירועים המהווים חלק מהמאמץ לפגוע בלגיטימציה של מדינת ישראל. מימד זה לא בא לידי ביטוי במנדט של ועדות טירקל ואיילנד, אשר מצביע על תפיסה שהאירוע נבע מהתלכדות של כשלים טכניים-מבצעיים או מדיניים-טקטיים. על פי ממצאי הדוח, רשת הדה-הלגיטימציה התגבשה בגלוי ובאין מפריע במשך כשישה-עשר חודשים על-ידי ארגונים לא-ממשלתיים בערים מרכזיות במדיניות ידידותיות לישראל כגון לונדון, דבלין, סן-פרנסיסקו ואיסטנבול. עם הסרת הסגר האזרחי על עזה מצד ממשלת ישראל, נראה שההיגיון של קמפיין המשטים מיצה את עצמו. לפיכך, מיקוד ההמלצות בסיכול משטים עתידיים כמוהו כהתכוננות למלחמות העבר. תחת ניסיון לנבא מה תהיה המערכה הבאה של רשת זו, מציע הדו"ח להתמקד בפלטפורמה שהפיקה את המשטים ואשר בוודאי תניע בקרוב מתקפה נוספת על הלגיטימיות של ישראל סביב סוגיה תורנית אחרת. לי יש הימור מהי הסוגיה, אבל למה שאתן להם רעיונות? אחרי הכול, האויב מואזין.

יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

לחולל בכרמי המציאות העכשוית / חנה אדלר


לראשונה, פוסט אורח בבלוג שלי. יותר נכון פוסט אורחת. על מה ולמה? ידידתי היקרה חנה אדלר פרסמה בשבוע שעבר מאמר חדשני ומרתק במוסף 'שבת' של מקור ראשון, אודות ט"ו באב ויישומיו העכשויים. מומלץ בחום לקרוא לאט, ועד הסוף. לא לרווקות בלבד...
תגובות ופידבקים חיוביים ניתן לשלוח גם ישירות לחנה: chanadler@gmail.com

אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:

מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם:
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי:
צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ:
(שיר השירים פרק ג')

תהליך החיפוש והביקוש אחר בן ובת הזוג הינו אחד הנושאים הקשים והכואבים ביותר לדיון. ההסתובבות בערים, תחושת המציאה החומקת בין כפות המנעול יחד עם ימי שמחת ליבם של אחרים – יוצרים התמודדות מורכבת עבור צעירים וצעירות רבים. ישנה תחושה כי על נושא זה נכתב ונאמר די, לרוב מהפן המגדיר את המציאות כבעיה ומציע פתרונות עבורה. כמו כן, כאשר מדובר בכל כך הרבה אנשים וכאשר עוסקים בעניין אישי-פרטי שכזה, נדמה כי לא ניתן לצייר תמונה כללית שתאפיין את המצב. כאשר מצרפים את הפן הרגשי הלא-פשוט; של החשש מהלא נודע, של תחושת הכשלון וכשתחושת הבדידות יצוקה ברקע – הקושי בעיסוק בנושא מתגבר עוד יותר. ייתכן שהדרך הטובה ביותר להתמודדות עם קשיים אלו היא הסתכלות על המציאות מנקודות מבט חדשות ואופטימיות, וכן באמצעות מחשבה מעשית על צורות התנהגות ואפיקי שינוי אפשריים. נראה כי אין זמן יותר מתאים לכך מאשר שבוע שחל בו ט"ו באב, אנסה לתאר מספר נקודות ובתוך כך להיעזר ברוחו החגיגית והאופטימית של היום.


"לא היו ימים טובים לישראל"
את אותן הנקודות אשר נראות ממבט ראשון כ"ירידת הדורות" בתחום ההיכרויות, ניתן לראות גם בצורה הפוכה לחלוטין. דוגמה אחת לכך היא, שכאשר לאחר תקופת זמן צעיר בוחר לא להמשיך להפגש עם בחורה מסויימת, ולא מגדיר את מניעיו במילים – יהיה מי שימהר להגדירו כבררן. מעבר לכך שפעמים רבות מדובר בחוסר משיכה בסיסית אשר גם כך לא תאפשר את המשכו של הקשר, אפשר גם לראות כי מתרחש כאן תהליך של בירור אמיתי ביחס לציפיותיו הרגשיות מקשר זוגי. ייתכן שמדובר בהשפעות שטחיות שמקורן בחברה הכללית, במיוחד אצל צעירים המעורים בה היטב, אך גם ייתכן שיש כאן תהליך עמוק יותר. אם בעבר גדלנו על מודל גולדה וטוביה החולב בצורה הקיצונית שלו – אהבה אמיתית מגיעה רק אחרי שנות חיים משותפות, אזי היום הציפיות הרגשיות מהקשר טרום הנישואים הן גבוהות יותר. קשה לתת תשובה מחקרית לשאלה האם עומק הקשר המוקדם אכן תורם לחיי הנישואים, ועדיין אני סבורה שמדובר בתהליך חיובי. ככל שהאדם ירגיש שמערכת היחסים בו הוא נמצא מעשירה אותו יותר, תהיה לו יותר מוטיבציה להשקיע בה – וממילא משפחתו תתפוס נפח גדול יותר בחייו. בנוסף, צעיר שנחשף למערכות יחסים פחות מוצלחות, בין אם בבית הוריו או אצל בני גילו, באופן טבעי יחשוש להכנס למערכת יחסים מחייבת ללא מרכיב רגשי משמעותי. אמנם ציפיות גבוהות שכאלו יכולות להקשות על התהליך, אך בסופו של דבר – כשיצלח - תצא החברה כולה מורווחת והמשפחה הגרעינית בפרט. התארכות תקופת הבירור והעמקת הקשר הרגשי שקודם לחיי הנישואים, בהחלט מבשרת התקדמות של החברה הדתית ביחס לציפיותיה מהקשר הזוגי. גם העובדה שהתהליך מתרחש בזכות יחסי הגומלין שיש לצעירים עם החברה הכללית, מאפשרת תהליך מקביל של הפחתה בסטיגמות ועידוד הפריה הדדית בין החברות.

"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים"
תפיסה נוספת שגדלנו עליה היא שהאיש דרכו לחזר, והאשה - מטבעה כמובן - מצפה שיחזרו אחריה. כדרכן של הבניות חברתיות גם תפיסה זו מגובה על ידי רטוריקה "מדעית" – זהו טבע העולם, ועל כן כל מי שיקרא תגר על אקסיומה זו – מתנהג בצורה "לא טבעית", שלא נאמר חלילה – מוזרה. ייתכן וגישה זו של יחסי כוחות בין המינים צפויה יותר בגילאים צעירים יותר, אם כי גם אז מובן שמותר לבחורה לבחור להתנהג באותה טבעיות בה היא מתנהגת בשאר תחומי החיים. מעניין שבתחומים אחרים החברה הדתית פתוחה יותר לשוויונה של האשה – בתחום המקצועי, בתחום האקדמי ולאחרונה גם יותר בתחום התורני-הלכתי. דוקא בתחום ההיכרויות, כאשר אשה צעירה במקצועה יכולה לנהל משרד עם עשרות עובדים, אך כאשר היא נפגשת עם בן גילה למטרת היכרות מצופה ממנה להתנהג בפסיביות, נורמות ההתנהגות הקודמות נותרו בעינן. הפער בין שעות היום בעבודה לבין שעות הערב במפגשים הוא אבסורדי ומגוחך. מתח זה בו נמצאת הצעירה מוסיף למלאכותיות של הפגישה, המהווה בעיה בפני עצמה בה אדון בהמשך. אין שום סיבה היום שאשה בוגרת העובדת לפרנסתה לא תשלם מדי פעם על הפגישות, תיסע גם היא לאזור מגוריו של הבחור, תיזום שיחת טלפון איתו או מפגשים חברתיים בהם היא תוכל לפגוש מועמדים פוטנציאליים. בעידן זה, כשמערכת היחסים בתוך חיי הנישואים שוויונית יותר מבעבר, הגיוני מאד שגם הקשר המוקדם יותר יהיה כזה. אם לאחר הנישואים בני הזוג יחלקו ביניהם את עול הפרנסה ואת מטלות הבית, כדאי לשניהם לתרגל מערכת זוגית מעין זו כבר מתחילת היכרותם. התקדים התנ"כי ליוזמה הנשית כבר קיים - לו בנות שילה היו יושבות ספונות בביתן, מי יודע מה היה עולה בגורלו של שבט בנימין...

"ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך"
כידוע, צעירים השייכים לעולם החרדי נפגשים עם בנות זוגם ביוזמת גורם שלישי, בצורה דומה מאד לתהליך שהתרחש בקהילות היהודיות בעבר. גם החברה הציונית-דתית ברובה אימצה את שיטת ההיכרות על ידי שידוך, גם כאשר כבר לא מדובר בשדכן או שדכנית דוגמת יינטע. במצב שנוצר, נמצא הצעיר הציוני-דתי פוסח על שני הסעיפים – מצד אחד העולם הכללי בו הוא חי ומתפקד בעצמאות מירבית, ומצד שני עולם ההיכרויות בו מצופה ממנו להכיר את בת זוגו בצורה מלאכותית על ידי שליח. אינני יודעת מתי גישה זו התקבעה; להערכתי הגסה בדור הקודם היא היתה רווחת פחות, כאשר ההיכרות התבצעה פעמים רבות במסגרת גרעיני נח"ל, תנועות נוער וכולי. השינוי בצורת ההיכרות מצטרף לתופעות נוספות של התקרבות החברה הציונית-דתית לחברה החרדית. את זיקתה של תופעה זו לתפיסה חברתית חרדית, ניתן לראות בציבור החרדי-לאומי בו ההכוונה להיכרות על ידי שידוך היא כמעט בלעדית.


אני מעריכה שצעירים רבים משלמים מחיר כבד על התפיסה הרווחת שזוהי הדרך המקובלת להיכרויות היום. ראשית, הצעיר נמצא במצב פאסיבי בו הוא מחכה להצעות וכל שעליו לעשות הוא לברור אותן. אולי זהו המקור הרווח לתפיסתם של הרווקים כבררנים... העמדה הנפשית לפני ההיכרות ובמהלכה, היא בעיקרה ממיינת [זה כן וזה לא] והרבה פחות אקטיבית-מחזרת, והרי כבר ציינו שהאיש דרכו לחזר. שנית, הצעות השדכנים בדרך כלל מותאמות על פי תנאים חיצוניים של המועמד כגון גובה, השכלה, מקום מגורים, רמה דתית, וקוי אופי בסיסיים [ויש אומרים אף מוצא או מצב כלכלי...]. המציע לעולם לא יוכל להתאים את בני הזוג על בסיס משיכה פיזית, נשיאת חן, יכולת תקשורת ויחסי אנוש של בני הזוג – תנאים חשובים וקריטיים לעין ערוך עבור הצלחתו של הקשר, לפני הנישואים ובמהלכם.


יוצא אם כן, שהצעיר והצעירה יכולים להפגש עם עשרות מועמדים איתם לא היה סיכוי מלכתחילה ליצירת קשר ארוך טווח, רק מכיוון שלמישהו "היה רעיון טוב". מצב זה גורם לשחיקה רגשית מתמשכת של הצעירים בתהליך החיפוש, ולאובדן זמן, אנרגיות ותקווה. הדרך הטבעית עבור שומר תורה ומצוות המעורה בעולם הכללי, היא להכיר את בת זוגו במהלך המפגש שלו עם אותו עולם – באוניברסיטה, בעבודה או במפגשים חברתיים. בכך שהצעירים בוחרים מלכתחילה עם מי הם מעוניינים ליצור קשר, מתגברים הסיכויים שיושקעו יותר מאמצים בהצלחתו. כמובן שמציאות זו כבר קיימת, אך הדבר דורש מאמץ מיוחד והרבה צעירים וצעירות נרתעים מכך. כל עוד מחכה להם ההצעה הבאה, יורדת המוטיבציה להמר ולהסתכן באכזבה נוספת. ככל שהחברה הציונית-דתית תשכיל ליצור יותר מקומות מפגש, ולקבל את הלגיטימיות של היכרות עצמית מלכתחילה – כך ייטב לפרטים ולחברה כולה.

מציאות מורכבת בתוך עולם משתנה דורשת התאמות ושינויים בהתאם. הערכת המציאות הנוכחית בעזרת כלים מהדורות הקודמים נדונה לכשלון. שני גורמים יכולים ליצור את השינוי הנצרך – החברה בקבלתה ללא ביקורת את מודל הזוגיות המצופה על ידי צעירי הדור, ואילו הצעירים עצמם – נשים וגברים – על ידי תגבורת אקטיביות במהלך חיפושם ובקשתם. הגברת מעורבותם תוכל גם להוסיף רגשות חיוביים לתהליך כגון תקווה וציפיה, תחושת חיזור ובטחון עצמי – אשר בתשובת נגד לרגשות השליליים יבלמו את הצעיר בדרכו לייאוש. למרות תפקידה המכריע של החברה מסביב, רובה של האחריות להיכרות אישית ומימושה רובצת על אותם צעירים וצעירות, שבעזרת יוזמתם ומעשיהם מסוגלים לקרב את יום גאולתם.

וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו.
ביום חתנתו, זו מתן תורה.
וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
אמן.
(מסכת תענית, פרק ח' משנה ד')