יום שישי, 30 ביולי 2010

לא אקטואלי - 30.07.10

ארוחת המסורה
ביום חמישי שעבר זכיתי להשתתף בסעודה מיוחדת שנערכת אחת לשמונה שנים, שעניינה הוא להעביר מחדש את מסורת כשרותם של מגוון בעלי חיים, דוגמת ברבורים, שלו ודגי חרב. הפתיע אותי לגלות כי מהמיני שהוגשו בארוחה נאסרו רק לאכילה רק בעשורים האחרונים. על כן החידוש המרענן של הערב הוא בעמידתם האמיצה של רבנים דתיים מודרניים, אשר לא מבטלים את עצמם כחגבים ביחס לגדולי הדור ומתוך מחוייבות עמוקה להלכה מבקשים להזכיר את אמירתו של התשב"ץ: כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר.


אקטיביזם צביעותי
לאחרונה החליט בית המשפט להרחיב את ההגדרה של עבירת האונס גם למקרים של הונאה שקדמה לקיום יחסי מין. יש לי תחושה שאילו היה מדובר בדוגמא היפותטית כמו שופט עליון שיש לו בת מחוץ לנישואים, דינו היה אחר, כמו גם דינו של מי שיצא כנגד בית משפט עליון שאלו הם שופטיו, ויסתכן בגדיעת ידו. כל זה לפני שאמרתי מילה על בית משפט שמכריע בשאלות של מינויים פוליטיים, כאילו מינויי שופטים באמצעות שופטים הם חסרי אג'נדה.


מוזיאון ישראלי
השבוע נפתח מחדש מוזיאון ישראל בקול תרועה רמה. בצדק. אוצרי המוזיאון עשו עבודה מרשימה על מנת להגדיל את המגוון האומנותי באופן משמעותי (בשעה טובה גם לנו יש ון-גוך). אחד החידושים המעניינים ביותר (ון-גוך! במוזיאון ישראלי!) היה דווקא בתערוכת היודאיקה, שאוצריה יצרו שילוב מקסים של יהדות וישראליות. כך לדוגמא, חלק מיוחד עוסק בימי זיכרון לאומיים, מתשעה באב דרך יום השואה ועד יום הזיכרון לחללי צה"ל. חלק מפריטי התערוכה הותאם גם למבקרים עם ילדים, שכולל בין השאר שולחן צעצועים של חגי 'מעטים נגד רבים': סביבונים, רעשנים ודגלוני ישראל. את יתר הביקורת המקצועית (ון-גוך!!!) אשאיר לכותבים יותר מביני עניין ממני בעיתון זה.


ציונות לא נורמלית
בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך שיבה של החברה הישראלית אל הציונות. יותר ויותר גופים שמים דגש על היותם בראש ובראשונה ציוניים: מהמכון לאסטרטגיה ציונית ומרכז מציל"ה, ועד 'אם תרצו' ו-'השמאל הלאומי'. חלק בלתי נפרד מתהליך זו, הוא ניסיונם של גופים אלה (ואחרים), להגדיר מהי ציונות, אז והיום. ניסיון אחד כזה, הוא החוברת שפרסם לאחרונה ד"ר גדי טאוב, בעלת השם היומרני "מהי הציונות". מטרת חוברת זה היא לשמש כלי עזר למורים באמצעות הצגת יסודות הרעיון הציוני הבסיסי שעמד מאחורי התנועה הציונית. רעיון זה חוטא לאמת ההיסטורית וההגותית שמאחורי הציונות, מכיוון שעצם הגדרת הציונות באמצעות המכנה המשותף הרחב לכלל הזרמים המגוונים, מחייב הגדרתה של ציונות רזה ומינימליסטית. כך קורה שטאוב בוחר מסיבותיו שלו, להתעלם לחלוטין אחת מסוגיות היסוד של הציונות לדורותיה, כפי שניסח אותה פרופ' אליעזר שביד: האם הציונות היא תנועת נורמליזציה של העם היהודי, או שמא היא תנועת תחייה לאומית. המזל הגדול הוא שהחוברת כתובה באופן די משעמם...


פולמוס ציוני
מי שרוצה להמשיך ולדון על שאלת מהי הציונות, מוזמן ביום שני הקרוב לטורניר הדיבייט הציוני הראשון שייערך במרכז מורשת בגין, נואם לא רע בפני עצמו. מדובר בתחרות ויכוחים שכותרתה היא 'הרצל אמר' ותעסוק בשלל סוגיות ציוניות. הרצל אמר את דברו, עכשיו תורכם.


סעו ציונה
אם ברנסנס ציוני עסקינן, לא ניתן להתעלם גם מהרנסנס שעובר על ציון. בשנים האחרונות ירושלים נוטלת חלק הולך וגדל בתרבות הישראלית. אינדיקציה אחת לכך היא כמות אירועי התרבות שנערכים בירושלים בחודשי הקיץ, עליהם ניתן לקבל מידע רב באתר האינטרנט של העירייה. אינדיקציה נוספת היא הכתיבה המחקרית הפורה והמגוונת סביב ירושלים. דוגמא אחת היא כתב העת לידיעת הארץ, 'אריאל', אשר ייחד את הגיליון האחרון שלו לנושא תחת הכותרת 'לאורה של ירושלים'. גיליון זה כולל מאמרים מלווים בשלל תמונות, אשר מתייחסים לירושלים מנקודות מבט מגוונות. חלקה של היהדות בגיליון משתקף באמצעות מאמרים על בתי כנסת בעוד הדת הנוצרית מיוצגת במאמרים אודות ספריות הדת בעיר. במקרה או שלא במקרה, המאמר היחיד שלמעשה מעיד על תרומתה של הדת האיסלמית עוסק באנדרטת התאומים שנחנכה בשנת 2009 במבואות ירושלים.


ספקולציה
תוכנית הבראה לעיתון במשבר: תקוף קרן גדולה שמשקיעה הון רב על מנת לשנות את צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. המשך במתקפה מדי כמה שבועות, ואולי אחד מהמקורבים לה יחליט לנטרל את הביקורת באמצעות רכישת העיתון. עוד כמה ספקולציות כאלה, ומישהו עלול לרכוש גם את מקור ראשון. הפרטים במערכת.

יום שבת, 17 ביולי 2010

לא אקטואלי - 16.07.10

מלחמת מורל

מדינת ישראל השתתפה במספיק מלחמות על מנת שכל אזרח ידע שהמוזות שותקות כשהתותחים רועמים. עם זאת, לאחר המלחמות השונות, בעיקר מאז מלחמת יום כיפור, אנו עדים לגלי מחאה בציבור שמגיעים מיד לאחר סיום הלחימה. ארבע שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית מחקר חדשני אותו כתבה לאה בורובוי, שמסביר כיצד עמדות הציבור בזמן מלחמה משפיעות על דעת הקהל לאחריה. הממצאים מראים כי בזמן מלחמה אזרחים נוטים לדווח על עמדות חיוביות כלפי המדינה, אך את המחאה הפוליטית שהתפתחה אחריה ניתן היה לנבא באמצעות עמדות חבויות שליליות אותן גילו המשתתפים במחקר. על פי מסקנות המחקר, ניתן לזהות בזמן אמת בלחימה מהן גורם לעמדות חבויות שליליות, ובהתאם לכך יכולים ראשי המדינה לפעול כדי למזער את התסכול של הציבור, להפחית את רמת המחאה הציבורית לאחר הלחימה, ולשמר את החוסן הלאומי ברמה גבוהה.


השמאל התקשורתי
השבוע הודיע העיתונאי גיא מרוז על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת. המסגרת הפוליטית הראויה לדעתו בשלב זה היא תנועת 'השמאל הלאומי' הידועה. כיצד זה שתנועה שלא מצליחה להביא אלף משתתפים להפגנה שאמורה הייתה להיות מבחן הכוח המשמעותי הופכת להיות ידועה? בקלי קלות. מדובר בתנועה שכמעט כל כולה נוסדה על טהרת אנשי תקשורת. שימו לב מי נבחרו להיות המגיבים הראשונים על המניפסט שפרסמו: אמנון אברמוביץ', נדב איל, מיה בנגל, רביב דרוקר, גדי טאוב ורינו צרור. מכיוון שיש שמועות שגם עיתונאים הם בני אדם, אני משער שהתנועה הזו תגמור כמפלגה שיש בה יותר אנשי תקשורת ממנדטים. ולא רק בגלל שבסוף יגיע עיתונאי אחד, יאיר לפיד, עם מפלגה משלו, ובאיבחת טור שנון אחד ימחוק אותה כליל.


שמאל ללא שמאלץ
על מנת לבנות שמאל לאומי אמיתי יש להתייחס ברצינות רבה יותר לסוגיות העומדות על הפרק, ולא לחיות בסרט שאם לא יהיו יותר התנחלויות לא יהיו יותר בעיות בעולם. מי שבונה את התשתית הזו היא פרופ' רות גביזון, הנשיאה המייסדת של מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. לשם כך, פרסם המרכז בשנה האחרונה מספר ניירות עמדה חשובים בנושאים מגוונים. לדוגמא, השבוע יצא לאור נייר עמדה מאת פרופ' יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי בנושא 'שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל'. באמצעות ניתוח מפורט, מוכיחות המחברות מדוע אין זכות משפטית לפליטים הפלסטינים לשוב למדינת ישראל והן מסבירות מדוע צעד כזה יפגע ביכולת של העם היהודי למממש את זכותו להגדרה עצמית. חבל שדווקא לשמאל כזה, אין כמעט ייצוג היום בשיח הפוליטי בישראל, לא מפלגה, וגם לא חברי כנסת.


אוצר בכפר בלום
בימים רביעי עד שישי הקרובים ייערך בגליל העליון פסטיבל 'לא בשמים' – חווית לימוד יהודית-ישראלית שמטרתה העיקרית להפגיש את כלל חלקי החברה הישראלית על מנת שיכירו אלה את אלה. הפסטיבל הנ"ל מתקיים כבר למעלה מעשור, והוא חלק מטרנד שמביא להנגשת היהדות לאנשים שעד לא מזמן סלדו מהדת היהודית. האתגר המורכב יותר כרגע, הוא להנגיש את הגליל העליון ליהודי שאר הארץ.


מונדיאל אפטר פארטי
ביום ראשון הקרוב, ח"י ביולי, יצויין ברחבי העולם יום נלסון מנדלה, לרגל יום הולדתו ה-92 של המהפכן הגדול ביותר של המאה ה-20. זוהי הפעם הראשונה שיום זה נחגג, מאז הוכרז לראשונה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2009 כיום אקטיביזם בסימן מורשתו של מנדלה. שיטוט קל באינטרנט מעלה את התופעה המדאיגה אך לא מפתיעה כי יום זה נחוג כמעט אך ורק על ידי ארגוני שמאל קיצוני. יש לקוות כי לקראת ימי מנדלה הבאים, גם ארגונים לאומיים יטלו חלק פעיל. אחרי הכל, מורשת מנדלה כוללת גם מאבק התעוררות לאומית לא מתפשר.


סיכום מונדיאל
ספרד היא גרמניה החדשה. גרמניה היא הולנד החדשה. אורוגוואי היא ארגנטינה החדשה. וכך הלאה וכך הלאה.

יום שישי, 9 ביולי 2010

לא אקטואלי - 09.07.10


קרן לא קיימת
ביום רביעי הקרוב ידון בית המשפט העליון בעתירת מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל כנגד ההפרטה אשר נחקקה בניגוד לחוק יסוד: מקרקעי ישראל. במקור, הוגשה העתירה הן כנגד מדינת ישראל והן כנגד קק"ל. למרבה ההפתעה, פרקליטות המדינה היא זו שהשיבה בשם ממשלת ישראל ומדינת ישראל גם יחד. באופן אבסורדי, קק"ל, גוף פרטי להזכירכם, מיוצגת על ידי הפרקליטות שנכנסת לרגע לנעליה של הסנגוריה הציבורית. ובזכות עצלנותה של קק"ל, יוצא שבא כוחה בבית המשפט, הפרקליטות, כותבת כי "יש להשתמש ברגעים חוקתיים אלה על מנת להביא לכלל סיום את עידן החריגות הישראלית, ולהצטרף למשפחת המדינות הדמוקרטיות בהן רוב שטח המקרקעין... מצוי בבעלות פרטית". במילים אחרות, קק"ל כורה לעצמה את הקבר. כל שנותר כעת הוא לספור את הדקות, עד שיבוא מאן דהוא שיוריד את הקרן ביגון לא קודר שאולה.


חוזה המדינה ובניו
החל מיום א' ועד יום רביעי, יום הדיון, מקים מטה המאבק אוהל מחאה בגן הוורדים שסמוך לבית המשפט העליון על מנת להזכיר לבג"צ את תפקידו להגן על חוקי היסוד של מדינת ישראל. בינתיים, ראוי גם להזכיר לראשי קק"ל את דבריו של הרצל בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני החמישי ב-1901, בו הוקמה הקק"ל: "העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באפן שאינו מתאים עם כוונותיו של המייסד." מסתבר שהרצל לא רק חזה את קום המדינה, אלא גם את בערותם של אלה שיבואו כמה דורות אחריו.



עד רעייה
במחוזותיה הרחוקים של מדינת ישראל, אי שם באזור שנקרא גליל, עצם הבעלות על הקרקע אינה תמיד מספיקה. על כן, משחר הציונות נעזרו היהודים בחקלאות על מנת לתפוס שטחים גדולים. עם הזמן, תפסו גם הערבים את הפרינציפ, ומאז, סובלים חקלאים יהודים, ובעיקר בוקרים, מהתנכלויות על בסיס לאומני. לשם כך, הציע חבר הכנסת שי חרמש את הצעת חוק הרעיה אשר נועדה להגן על החקלאים. החוק המוצע, מסמיך, ואף דורש משר החקלאות לבער את הבעיה. אלא ששר החקלאות, שלום שמחון, לא בדיוק שש לצאת למלחמות מיותרות, ובטח לא נגד מי שמהווים אחוז ניכר בקרב מתפקדי מפלגת העבודה. על כן, התחכם שמחון והביא הצעת חוק מקבילה מטעם הממשלה, אשר למעשה היא חסרת שיניים ולא מטפלת בבעיות הקשות בהן נתקלים הבוקרים מדי יום. על כן ראוי שחבר הכנסת חרמש ושאר החברים שהגישו עמו את החוק המקורי בכנסת הקודמת, ידאגו לתקן את החוק במסגרת דיוני הוועדות.

אין חרד איחוד
השבוע הכריזו השר דניאל הרשקוביץ וחבר הכנסת יעקב (כצל'ה) כץ, על כוונתם להתאחד לקראת הבחירות הבאות. איני יכול לומר האם כוונות אלו יתממשו, אבל ברור לי מה צריך להיות העיקרון הראשון והמרכזי עליו יתבסס האיחוד: יוכל להצטרף למפלגה המאוחדת רק מי שלא פוסל שותפות עם מועמדים בגוונים אחרים. הדבר נכון לשני הצדדים: הן הכתומים מימין שפוסלים את כל מי שמתנחלים רק בלבבות, והן הפלורליסטים משמאל ששוכחים לפעמים שמותר לאחרים לחשוב אחרת מהם. לאור ניסיון העבר (האם נשים יוכלו להשתבץ במקום ריאלי ברשימה?), יש לקוות שבסוף הדרך לא נישאר עם מפלגה גדולה ומאוחדת שכוללת רק את אורי אורבך והכלב מוקצה.

תוארך היריעה
אם יורשה לי לפנטז, המפלגה הדתית החדשה צריכה לשאוף למתוח את היריעה לאורך המקסימלי האפשרי, עד למצב שתוכל להכיל בתוכה גם את מה שהיה מוכר בבחירות האחרונות בתור 'התנועה הירוקה-מימ"ד'. ברור לי כי ההצעה הזו תקים עליי מתנגדים רבים אשר לא מבינים מה מקומם של שמאלנים במפלגה דתית-לאומית. ההתנגדות הזו הייתה נכונה עד לפני מספר שנים, בימים בהם השמאל הדתי הקים מסגרות חברתיות דתיות אלטרנטיביות (מעגלי צדק, נאמני תורה ועבודה, ארץ אחרת וכד') ובמקביל בעט במפעל ההתיישבות ביש"ע על מנת לזכות בחיבוקן החם של האליטות. עם הזמן, זכו אותן יוזמות לעמוד בפני עצמן, ותפיסותיהן המדיניות של חבריהן הפכו ללא אחידות ולא רלוונטיות לפעילות התנועה. אחרי הכל, יותר משהמצב בינינו לבין אויבינו תלוי בנבחרינו, הוא תלוי בגחמותיהם הבלתי נגמרות של הפלסטינים, הסורים, ולהבדיל אלף אלפי קילומטרים, גם של הנשיא האמריקאי. על כן, ראוי שחלק ניכר מסדר היום של המפלגה החדשה יוקדש לחיזוק אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, באמצעות קידום הטיפול בסוגיות חברתיות-כלכליות-לאומיות-סביבתיות מנקודת השקפה אמונית.

סרט רע
החל מיום חמישי האחרון ובמהלך השבוע הקרוב, ייערך בירושלים פסטיבל הקולנוע ה-27. בין הפעילויות הרבות והמבורכות, בולט מיזם של עמותת 'עיר עמים', שכולל הקרנה של שלושה סרטים תיעודיים קצרים שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זכותה של 'עיר עמים', ארגון הפועל לקידום חלוקתה של ירושלים, לערוך יוזמות מסוג זה. מה שמפתיע יותר הוא שהמקום בו ייערך המיזם, הוא לא אחר מאשר מרכז מורשת מנחם בגין. יש לקוות שבימים שנותרו עד האירוע, יתכבד מי שצריך וישנה את מיקום ההקרנה. אחרי הכל, מדובר בחוסר טעם כמעט כמו לערוך ערב 'חיים שכאלה' לשמעון פרס במרכז רבין.

יצר בלתי שליט
כל מיני גורמים באים חשבון נגד כלי התקשורת אשר מעודדים את הצעדה למען גלעד שליט, בטענה שקמפיין מסוג זה רק מרחיק את מועד חזרתו של גלעד. מה רוצים מהתקשורת? שתגזור על עצמה שתיקה שתאפשר את חזרתו של גלעד ותוריד את הנושא מעל סדר היום? ואז על מה יכתבו כולם?

יום שבת, 3 ביולי 2010

לא אקטואלי - 02.07.10

קרן ההכפשה לישראל
ארגון NGO-Monitor מוכר בשל פעילותו כמשגיח על פעילותם ופרסומיהם של מגוון ארגונים המבקרים את מדיניותה של ממשלת ישראל במסווה של טיעונים הומינטריים. לקראת ישיבת הוועד המנהל של הקרן החדשה לישראל שנערכה ביום ראשון האחרון, פרסם NGO-Monitor שורת המלצות והצעות עבור הקרן במטרה שזו לא תמשיך לעודד פעילויות שפוגעות במעמדה של מדינת ישראל בעולם. גם אם הקרן לא תקבל את ההמלצות כלשונן, יש לקוות שחברי הקרן הבינו שלא יתכן שכסף יהודי יושקע בקריאות לחרמים על תוצרת ישראלית או בתמיכה בארגונים הקוראים לבטל את אופייה של מדינת ישראל כמדינה לאומית.

שקיפות מלאה
עד שהקרן החדשה לישראל ושאר ארגונים פוסט ציונים יקבלו על עצמם כללי התנהגות נאותה, נעשית עבודת חקיקה על מנת להגביר את שקיפותם של הארגונים הפוליטיים אשר פועלים במימון של ממשלות זרות על מנת להשפיע ולשנות את סדר היום הפנימי בישראל. על אף התמיכה הגדולה לה זכתה הצעת החוק בקריאה הטרומית (57 תומכים ו-11 מתנגדים), המשך תהליך קבלת החוק מתעכב בשל התנגדותו של שר הרווחה, בוז'י הרצוג, לחוק במתכונתו הנוכחית. כפשרה הוחלט להסמית את השר הרצוג ואת השר המשפטים, יעקב נאמן, להגיע לנוסח מוסכם. אלא שכרגע, ולמעשה מאז סיכול הניסיון לפצל את תפקיד היועץ המשפטי, שר המשפטים פועל בעצלתיים וכמעט ולא מקדם את הנושא. העובדה שלשר המשפטים כבר יצאה כל הרוח מהמפרשים, והוא רק מחכה לכניסתה של קדימה לממשלה על מנת לפנות את כסאו, מטרידה, במיוחד מכיוון שלשר נאמן יש קשרים עסקיים הדוקים עם בוז'י הרצוג. אחרי הכל, שניהם היו שותפים באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ, הרצוג-פוקס-נאמן ושות' ואולי גם יום אחד יחזרו לשתף פעולה שם. האם זהו חשש מוצדק או שזה בסך הכל פוקס שמחבר בין הרצוג לנאמן?

שפה קליטה
בימים אלה, משלים נתן שרנסקי את שנת כהונתו הראשונה כיו"ר הסוכנות היהודית. בשבוע שעבר, הציג היו"ר הפעלתן בפני חבר הנאמנים של הסוכנות תוכנית אסטרטגית שאחת ממטרותיה היא הגברת העלייה. לשם כך הוצעו מספר צעדים שתכליתם לחזק את הזהות היהודית, את הזיקה לארץ ישראל ואת הקשר בין הקהילות היהודיות למדינת ישראל. האמת היא שיש צעד אחד מאד פשוט ומאד חשוב על מנת לקדם את העלייה לישראל: לימוד השפה העברית. מהכרותי עם מספר לא קטן יהודים שעלו או רוצים לעלות לארץ, נראה בבירור כי מחסום השפה הוא המחסום הראשון בפני העולה החדש שרוצה להשתלב בשוק העבודה הישראלי. יתרה מכך, אני מכיר לא מעט מקרים של עולים שחזרו לארצות מולדתם, בין השאר מכיוון שהקושי בקליטת השפה החדשה, לא אפשר להם למצוא את מקומם בישראל.

ארץ או אחרת
בחודש אוקטובר הקרוב ימלא עשור להוצאתו של כתב העת החשוב 'ארץ אחרת'. זהו כתב עת המבקש לדון על השילוב הראוי בין הישראליות ליהדות במדינת ישראל, תוך קיום דיון ציבורי על בעיות יסוד בחיי החברה בישראל שאינן מקבלות את הבמה הראויה. בגיליון האחרון שעסק בהפרטת מקרקעי ישראל, מוצגות ההשלכות של המהלך במספר היבטים. מומלץ במיוחד מאמרו של דובי הלמן, חבר קיבוץ יטבתה ומזכיר התק"ם לשעבר, אשר מבהיר מדוע התפיסה הציונית הקלאסית של אחזקה יהודית בקרקע הכרחית למימוש הריבונות היהודית. למרות שאיני נמנה על תומכי הפרטת הקרקעות, קצת צורם שלא הובא אף מאמר המציג עמדה התומכת בהפרטה.

קיבוץ גלויות
אחת הדוגמאות הבולטות להשגת ריבונות יהודית בארץ ישראל באמצעות שליטה על קרקעות היא הקיבוץ. לרגל 100 שנה להקמת הקיבוץ הראשון, מפרסם יד בן-צבי את קובץ המאמרים 'הקיבוץ: מאה השנים הראשונות'. מעניין במיוחד הוא מקבץ המאמרים הראשון אשר מציג ובוחן בראייה היסטורית את תרומת הקיבוץ למעשה הציוני בתחומי העלייה, ההתיישבות והביטחון. ראויה לשבח גישתם האופטימית של עורכי קובץ המאמרים, אביבה חלמיש וצבי צמרת, אשר בחרו בשם 'מאה השנים הראשונות' מתוך תפיסה שתפקידו של הקיבוץ לא תם.

הדרך למונדיאל
אחרי 40 שנה של כשלונותיה של נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל, הגיע הזמן לעשות מעשה: על ציבור האוהדים לצאת לצעדה מביתו של יוסי בניון בדימונה ועד לביתו של אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות, בפתח תקוה. אם זה לא יעזור, זה לפחות יחזיר את גלעד שליט הביתה.

הערוץ החרוץ
סביר להניח שיש מבין קוראי העיתון כמה כאלה שמאסו בכל ענייני המונדיאל, ובעיקר מנסיונות הזפזופ שלא נגמר בין ערוצי הטלוויזיה על מנת למצוא משהו שהוא גם איכותי וגם לא קשור לכדורגל. לאותם שני אלה אני ממליץ לחפש את מבוקשם באתר האינטרנט של הערוץ האקדמי. זוהי יוזמה נהדרת, מיסודה של אוניברסיטת חיפה ושפועלת בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה, הטכניון, אוניברסיטת בר-אילן והאוניברסיטה העברית. באתר ניתן למצוא גלרייה מרשימה של הרצאות וידאו במגוון תחומים: חברה, מדע, רפואה, בטחון, תרבות, אמנות, כלכלה ומשפט. הערוץ הוא פתרון מעולה לאלה שבחרו לא להכניס את מכשיר הטלוויזיה למרכז סלונם.

יום שישי, 2 ביולי 2010

מונדיאל לעניים

*** כתבה על חוויותי בארץ הוובוזלות, שפורסמה במוסף היומן של מקור ראשון ***

כשהתאחדות הכדורגל הבינלאומית לכדורגל - פיפ"א, החליטה בשנת 2004 לבחור בדרום אפריקה כמארחת של מונדיאל 2010, לא בטוח שכולם הבינו עד כמה שונה ומיוחד יהיה לקיים את טורניר הספורט הגדול ביותר בעולם ביבשת אפריקה.

לא דרושות יותר מכמה שעות של שהייה ברחובות יוהנסבורג, על מנת להבין מה עושה חוויית אירוח משחקי גביע העולם לתושבים המקומיים. מבחינתם, המונדיאל מהווה הזדמנות חד פעמית עבור דרום אפריקה להראות לעולם את פניה היפים.

ניתן לחוש זאת בכל מפגש עם מקומי, ללא הבדל דת, גזע ומין, אשר נכונים לסייע בכל זמן ובכל מצב. כפי שאחד המקומיים התוודה בפניי: לפני כל מילה שיוציאו מהפה ולפני כל צעד שיעשו, הם חושבים פעמיים. הכול כדי לאפשר לאורחים לחוות את דרום אפריקה בדרך הנוחה והנעימה ביותר האפשרית.

עם זאת, לא ניתן להתכחש לכך שברחובות ממשיכים להסתובב מיעוט קטן של קבצנים ופרחחים, אשר מטרידים באופן קיצוני את העוברים והשבים בבקשות שונות ומשונות. התושבים המקומיים יודעים זאת, אבל הם גם יודעים שהנזק של כל אחד כזה גדול מתועלת של מאה אזרחים חביבים, ולכן השתדלותם להסביר פניהם לתייר גדולה עוד יותר. אך כמו שגבר לעולם לא יבין כיצד מרגישה אישה שהולכת ברחוב מוטרדת על ידי נעיצות מבטים לא תמימות של עוברים ולא שווים, כך מקומי לא יוכל להבין כיצד חש תייר ממוצע במפגשו האקראי עם מטרידי תיירים סדרתיים. אחרי הכל, גם התייר המערבי הליברלי ביותר, לא רגיל לפגוש בפינות רחוב אנשים אשר מציעים למכירה לוחות רישוי לרכב באופן חופשי.
לקיומו של הטורניר האטרקטיבי בדרום אפריקה יש פן נוסף, חשוב לא פחות: יותר מכך שהמונדיאל מהווה הזדמנות עבור דרום אפריקה להציג את עצמה לעולם באופן בלתי אמצעי, המונדיאל נותן הזדמנות לעולם לחוות את היבשת השחורה ולשבור מחיצות גבוהות ועבות המורכבות משלל דעות קדומות וקדמוניות.

סיפורי ספסרים
כרטיסי כניסה למשחקים ניתן היה לרכוש דרך האינטרנט בחודשים שקדמו לטורניר. עם זאת, קצב מכירת הכרטיסים בחודשים שלפני המונדיאל היה איטי מהצפוי וכרטיסים רבים הועמדו למכירה במרכזים המיוחדים שהקימה פיפ"א גם לאחר פתיחת המונדיאל. אפשרות נוספת להשיג כרטיסים הייתה מספסרים שהתמקמו באופן גלוי בסביבות האיצטדיונים ובסמוך למרכזי המכירה של פיפ"א, כשגם ניידות משטרה שנמצאו מהעבר השני של הכביש לא הפריעו לפעילות הערה.
מפתיע לגלות, כי פיפ"א בעלת החוקים הנוקשים אפשרה לשוק הספסרות לפרוח באופן חופשי למדי בזכות האכיפה הסמלית. יתכן והדבר נבע מהכשלון של פיפ"א למלא את האיצטדיונים בכל אחד מהמשחקים: מסתבר שפיפ"א חילקה ומכרה כרטיסים לכל מיני גופים שלא ממש הצליחו להפיץ את הכרטיסים, וכך קרה שכמעט אי אפשר היה להשיג כרטיסים מוזלים וגם נותרו מושבים רבים ריקים.

יציע האוהדים
כצפוי, הגיעו לדרום אפריקה אוהדים מכל 32 הנבחרות שהעפילו למונדיאל, אבל ניתן בהחלט להצביע על חמשת מחנות האוהדים אשר נותנים את הטון ומפגינים נוכחות מרשימה: הולנד, מקסיקו, ארגנטינה, ברזיל ו-'בפאנה-בפאנה', היא נבחרת הכדורגל המקומית אשר זכתה לכינוי זה על ידי עיתונאי מקומי.
לציון מיוחד ראויים האוהדים המקסיקנים שהגיעו בהמוניהם (מעל ל-30,000 נפש) ובכוחות משותפים אף הצליחו לעתים להתגבר על הוובוזלות הקולניות. אבל במקום הראשון שלי זוכים האוהדים ההולנדים, שצבעו בכתום כל מקום אליו הגיעו והתחפשו יחדיו לעדלאידע כתומה וססגונית.

על פי הדיווחים בתקשורת המקומית, מספר האוהדים הגדול ביותר הוא דווקא מארצות הברית. ההסבר לכך נעוץ בסוגיית הנאמנות הכפולה: רבים מהאוהדים האמריקאים חולקים את אהדתם עם נבחרת נוספת, עדות לארץ המקור ממנה היגרו.
במשחק הפתיחה צפיתי באחד מפארקי האוהדים הרבים שאורגנו ברחבי המדינה. ההתחלה לא העידה על הבאות: בעוד במשחק הפתיחה צפיתי ביחד עם עשרות אלפי אוהדים, בשאר המשחקים הגיעו רק עשרות בודדות של אוהדים. התיירים העדיפו לצפות במשחקים בפאבים ובמסעדות, ורוב המקומיים נשארים בבתיהם.
אזורי האוהדים האמיתיים הם אותם מרכזי תיירות אליהם מתנקזים אוהדי הנבחרות השונות בדרכם למשחקים, שם נערכים הקרבות האמיתיים בין האוהדים. בלי קרובי משפחה ובלי וובוזלות. ביוהנסבורג זוהי כיכר נלסון מנדלה ובקייפטאון זהו רחוב לונג על שלוחותיו השונות.

האכזבה הגדולה מהאוהדים המקומיים היא ירידת המתח עם הדחתה של 'בפאנה בפאנה', שלא היוותה הפתעה מרעישה למרות העובדה שזו הפעם הראשונה שהנבחרת המארחת מודחת כבר בשלב הבתים. תמיכתה של דרום אפריקה הרשמית מאחורי גאנה כנציגת אפריקה היחידה בשלבים המתקדמים, לא תורגמה לתמיכה בשטח. טרוניות נוספות נשמעו מצידם של אוהדי שאר מדינות אפריקה, אשר טענו כי למרות שהמונדיאל הנוכחי מותג כמוצר כלל אפריקאי, שוק המרצ'נדייזינג המקומי הדיר את הדגלים ושאר אביזרי העידוד של קמרון, חוף השנהב ושאר האפריקאיות.

על גלובליזציה ולאומיות
המונדיאל הוא שילוב נדיר של לאומיות וגלובליזציה. מצד אחד, כל הגבולות פרוצים: אוהדים חולקים את אהדתם בין כמה וכמה נבחרות, היריבות היא ספורטיבית בלבד ושנאת הזרים הפאשיסטית נעדרת. להלן דוגמא לגלובליזציה 2010: זמרת שנולדה לאימא ממוצא איטלקי, אבא ממוצא לבנוני, חיה בקולומביה ושרה את ההמנון הרשמי של המונדיאל הראשון שמתקיים באפריקה. דוגמא נוספת היא הדומיננטיות של הקונצרנים הבינלאומיים, מחברת קוקה קולה המוכרת לקהל הישראלי ועד מותגים בינלאומיים מהמזרח הרחוק שסביר להניח שיגיעו למחוזותינו בתקופה הקרובה.

מצד שני, השתתפותן של 32 נבחרות גאות, הינו יום חג ללאומיות, ומהווה אנטי-תזה לרוחות המנשבות מכיוונם של אינטלקטואלים אירופאים פוסט-מודרניים. לעניות דעתי, אין זה מקרה שבשלב הבתים נחלו חמשת הנבחרות האירופאיות (אנגליה, איטליה, גרמניה, ספרד וצרפת) אשר מייצגות את הליגות הגדולות כישלון יחסי על אף עדיפותן התיאורטית הברורה: 5 ניצחונות בלבד מתוך 15 משחקים(!), רובם נגד נבחרות המדורגות רחוק מאחוריהן. ראשית, השחקנים והאוהדים קולטים את המסר הכפול שכרוך בניסיון להחדיר רוח פטריוטית בקרב השחקנים בעוד ממשלותיהן מתפרקות אט-אט מנכסיהן הלאומיים בדרך להפיכתה של אירופה למדינה אחת גדולה. שנית, רבים מהשחקנים בנבחרות אלו משחקים בקבוצת ארץ מולדתם, מייצגים אותן בטורנירים האירופאים השונים, ובכך למעשה כבר ממלאים את חובתם הפטריוטית. זאת בניגוד לעמיתיהם משאר העולם, שמשחקים בדרך כלל במדינות זרות, ורואים בלבישת המדים הלאומיים כחלק מחובתם לשרת את המולדת.

המחצרצים
על הוובוזלות ואותן כל העולם כבר שמע, ולא במקרה פיפ"א חשבה לאסור את השימוש בהן. בימים הראשונים של הטורניר, היה קשה לאורחים להסתגל לרעש הנורא, והבדיחות בעד החזרה לתקופת האפרטהייד היו שכיחות למדי.
היה נראה שגם פיפ"א מחכה שדרום אפריקה תודח כדי לאסור את הכנסתן של הוובוזלות לאצטדיונים, והבקשות לא לנשוף בהן בזמן ההמנונים היו נראות כהכנת הקרקע והתירוץ לאיסור העתידי. בחלוף כמה ימים הבינו כולם שמדובר בחלק בלתי נפרד מההוויה המקומית וזה חלק מהמחיר של עריכת מונדיאל באפריקה. למרות שהאוהד המערבי לא חש בכך, באוזני המקומיים, יש קשר הדדי חזק מאד בין קצב ההתרחשויות במגרש לבין מנגינת הוובוזלה. איסור על השימוש בוובוזלות היה נתפס כמו איסור על שירתם של האוהדים האנגלים או הריקודים של הברזילאיים.

האמת היא שאילו המחצרצים בוובוזלות היו רק אלה שיודעים לנגן, זה היה יכול להיות לא פחות יפה מאשר החצוצרות או התופים הנמצאים במחוזותינו. הבעיה מתחילה כשעשרות אלפי אוהדים נושפים בכלי בו זמנית, ללא תיאום, והרבה פעמים גם ללא כל כישרון מוזיקלי. בטלוויזיה זה נשמע כמו זמזום של דבורים. באצטדיון זה חור בראש, שגרם לי לראשונה בחיי להשתמש באטמי אוזניים מאז המטווחים הצבאיים.
הבעיה העיקרית של השימוש האינטנסיבי בוובוזלות במשחקי המונדיאל היא שגם לקהלים היצירתיים יותר היה קשה עד בלתי אפשרי להתמודד מולן. אם תרצו, השימוש הקולקטיבי בוובוזלות מביא לדיכוי של כל יוזמה פרטית או חלופית. האוהדים היחידים בהם נתקלתי שהצליחו להתגבר על הוובוזלות במגרש הם האוהדים המקסימים של נבחרת מקסיקו, שבעזרת מסה של אוהדים ומסורת עידוד משותפת הצליחו להבליח מדי פעם ולהציג חלק מהרפרטואר האומנותי שלהם. דרך ביטוי נוספת של האוהדים הייתה ההתקבצויות הספונטניות למטרות עידוד במהלך התהלוכות למגרשים וכן בפאתי האצטדיון.

תקשורת מגויסת
חלק גדול בהצלחת המונדיאל תלוי במידת התגייסותם של כלי התקשורת. בישראל הדבר בא לידי ביטוי בשידורי ה-HD ובמאמצים אותם השקיעו טכנאי הערוץ הראשון על מנת לנטרל ככל האפשר את רעש הוובוזלות, ואת התוצאות לכך ניתן לראות באחוזי הצפייה. כלי התקשורת בדרום אפריקה עומדים כולם כאיש אחד מאחורי הנבחרת המקומית ואף מגייסים לטובת העניין איש אחד, נלסון מנדלה, שלמענו שחקני באפנה באפנה נדרשים לתת את הכל.

לאחר הדחתה של הנבחרת המקומית, הורגשה ירידת מתח ברחוב, הדגלים הוסרו מהמכוניות, הוובוזלות עברו להיות כלי עידוד של התיירים. ניסיונותיה של התקשורת להעיר את האוהדים במטרה שיתמכו בגאנה, הנציגה היחידה של יבשת אפריקה בשלבים המתקדמים, לא הצליח, בעיקר מכיוון שעד להדחתה של באפנה באפנה, התקשורת המקומית התעלמה באופן מופגן מכך שיש עוד כמה נבחרות אפריקאיות במונדיאל הזה. מסתבר שצרכני התקשורת, בכל מקום בעולם, לא אוהבים ספינים חדים מדי...