יום שישי, 28 במאי 2010

לא אקטואלי - 28.05.10

גישה אחרת

אחד מהישגי תוכנית ההתנתקות הוא העובדה שישראל יותר אינה אחראית למה שקורה בעזה, והפלסטינים אחראים לגורלם. אבל תוכניות (חד צדדיות) לחוד ומציאות (חד צדדית) לחוד. כבר ב-2005 הוקם ארגון 'גישה' אשר ביקש לאפשר את חופש התנועה לערביי עזה אל מחוץ לגבולות הרצועה. אחד הנושאים המרכזיים בהם עוסק הארגון כיום הוא המאבק נגד הגבלת העברת סחורות לעזה, וכל זאת, במקביל לקריאות של הרשות הפלסטינית להחרים את מוצרי ההתנחלויות. יש לקוות שמישהו בהנהגת המדינה יתעשת ויוביל פתרון יצירתי שהורג שני ציפורים במכה אחת: יש לקבוע כי המוצרים שיועברו לרצועת עזה יהיו, עד כמה שיתאפשר, רק כאלה שמיוצרים בהתנחלויות. והפלסטינים? ירצו – יקחו. לא ירצו – לא יקחו.

הכל יחסי
האם הסיכויים להגדיל את שכר המינימום יגדלו אם תאושר הצעת החוק של חברי הכנסת חיים כץ ושלי יחימוביץ' להגבלת שכר הבכירים עד פי 50 ממשכורתו של העובד הזוטר ביותר?

תורת חיים
הפארסה שמאחורי הזזת הקברים בבית חולים ברזילי באשקלון היא לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שיקומו מתנגדים לפינוי עצמות בארצנו הקטנטונת. במאבקי כוח מהסוג הזה, הנזק התדמיתי העיקרי נגרם לפוליטיקאים דתיים וחרדים. על כן ראוי שדוקא המחוקקים הדתיים יסדירו את הנושא בחוק בהסתמך על קריטריונים דתיים והסכמה רחבה. זהו לא רעיון מופרך. חבר הכנסת עתניאל שנלר הצליח להוביל מהלך דומה בכנסת הקודמת, כאשר הביא לחקיקתו של חוק מוות מוחי-נשימתי שמתבסס על שילוב של הלכה ורפואה ומסדיר את קביעת מועד המוות בסוגיות של תרומת איברים.

חזית אקדמית
המשנה לראש הממשלה, בוגי יעלון, פתח השבוע חזית נוספת, הפעם נגד אנשי אקדמיה בארץ ובעולם אשר פועלים נגד הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הסכנה הנשקפת מאותם אנשי אקדמיה היא גדולה יותר מאשר מתנגדים פוליטיים אחרים, משום שהם נעזרים באצטלה של מדענים אובייקטיביים שרק מנתחים מציאות קיימת. האמת היא שפעמים רבות אותם חוקרים מפגינים חוסר יושר אינטלקטואלי שגובל בצביעות. הדוגמא הקלאסית לכך היא אותם חוקרים פוסט ציוניים שטוענים כי מדינת הלאום היא רעיון מומצא ומלבה סכסוכים ולכן הם נגד מדינת לאום יהודית, אך מצד שני, הם תומכים בכל ליבם בהקמת מדינת לאום פלסטינית. הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם אותם פסודו-מדענים היא הפרכת טיעוניהם והצבת חלופות מדעיות. מי שעושים עבודה טובה בתחום הם חוקרי מכללת אריאל שעורכים ביום חמישי הקרוב את כנס מחקרי יהודה ושומרון זו הפעם ה-20.

קלקלת קק"ל
בקרוב צפויות להיערך בחירות לתפקיד יושב ראש קק"ל. בכל האמור לאיוש התפקידים הבכירים במוסדות הלאומיים, מאד מסובך להסביר את השיטה. מדובר על המון גורמים בעולם היהודי ובפוליטיקה הישראלית שבוחשים בקלחת. ככל הנראה, תמיכתה של מפלגת העבודה בבחירתו של נתן שרנסקי לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית הושגה בזכות דיל שסוכם כי הליכוד יתמוך במועמד 'העבודה' לתפקיד יו"ר קק"ל. כרגע המועמדים הבולטים לתפקיד עם היו"ר המכהן, אפי שטנצלר, ושר החקלאות הנוכחי, חבר הכנסת שלום שמחון. לאור תמיכתו של שטנצלר ברפורמת הפרטת הקרקעות, ברור כי בחירתו מחדש לתפקיד נוגדת את האינטרס הציוני. על כן ראוי שנציגי המחנה הציוני יסכלו את בחירתו לתפקיד, גם אם המועמדים האחרים אינם בדיוק כליל השלמות. עם זאת, בעזרת תושיה פוליטית, ותמיכה שקטה של שאר התנועות שמיוצגות בגוף הבוחר ניתן להצליח ולהביא לבחירתו של מועמד שאינו דווקא ממפלגת העבודה. בחירתו של חבר הכנסת אורי אריאל לוועדה למינוי שופטים כנציג האופוזיציה על חשבונו של נציג קדימה, רוני בר-און מהווה דוגמא טובה (תרתי משמע).

אחד בפה
מי שחתם על ההסכם הקואליציוני בהסתדרות הציונית מטעם מפלגת העבודה היה לא אחר מאשר שלום שמחון. כבר אז היה נהיר לכולם ששמחון מתכוון להתמודד על תפקיד יו"ר קק"ל, מלבד לו עצמו. כשנשאל בראיון בגלי צה"ל לפני שנה אם בכוונתו להתמודד על התפקיד, ענה שמחון: "צר לי לאכזב את היריבים במפלגה, אין לי כוונה לוותר על מקומי בממשלה, בכנסת או בקבוצת ההנהגה של מפלגת העבודה". למרבה ההפתעה, מאז הספיק שמחון להתחרט.

להסית את האש
לאחרונה עוסקת ציפי לבני יותר ויותר בסדר יום אזרחי ופחות בסדר יום בטחוני. אם עד לא מזמן היינו רגילים לשמוע ממנה ביקורת נגד מדיניות החוץ של מדינת ישראל, לאחרונה נשמעות טענות נגד ההסדרים בין הליכוד למפלגות החרדיות. רבים נוטים לפרש זאת כתגובה של לבני לכניסתו הצפויה של יאיר לפיד לפוליטיקה, אך זו אינה הסיבה היחידה: לבני מבקשת להשכיח את טעויותיה כשרת חוץ ולהעביר את מרכז הכובד הציבורי מהמגרש המדיני לשדה המוקשים האזרחי. ההישג המרכזי בו נהגה להתהדר ראש האופוזיציה ששימשה כשרת החוץ במלחמת לבנון השנייה היה החלטה 1701 שעיקר תכליתה היה למנוע מחיזבאללה להתחמש. אלא שבינתיים עברו הרבה מים בירדן ועוד יותר הרבה רקטות בליטאני, שעשו מההחלטה חוכא ואיטלולא בחסות חיזבאללה ונסראללה.

יום ראשון, 23 במאי 2010

לא אקטואלי - 21.05.10

ישיבה של מטה

התלמוד הבבלי מספר ששבועות נקרא חג מתן תורה ולא חג קבלת תורה משום שהקב"ה כפה על בני ישראל הר כגיגית. 3,000 שנה אחרי מעמד סיני ו-200 שנה אחרי תנועת ההשכלה, חלקים הולכים וגדלים בציבור החילוני מקבלים על עצמם את לימוד התורה. אחד הסימנים לכך הוא הקמתה של הישיבה החילונית בדרום תל-אביב אשר פועלת במסגרת מרכז בינ"ה (ר"ת של בית היוצר לנשמת האומה, בהשראת 'המתמיד' של ביאליק). הישיבה, אשר פועלת כבר 4 שנים, גדלה משנה לשנה ומושכת אליה צעירים רבים מכל רחבי הארץ, אשר מבקשים להכיר מקרוב את התרבות היהודית בשילוב עם עשייה חברתית. יהדות עם נשמה. חילונית.

למען הסדר הטוב
לאור הצלחת הישיבה, ביקשו חבריה להקים מסלול הסדר שכולל שירות צבאי מלא, בדומה לישיבת מעלה גלבוע. אלא שעל פי חוק טל, שר הביטחון יכול לאשר הקמת ישיבה חדשה רק בהתאם להמלצת איגוד ישיבות ההסדר. על אף העובדה שישיבת בינה עמדה בכל הקריטריונים הנדרשים, כמו לימודי קודש ומספר תלמידים מינימלי, סרב האיגוד לאשר את הקמת הישיבה החדשה מכיוון שזו אינה פועלת ברוח ישראל סבא. ראשי הישיבה, אשר לא ציפו ליחס פטרנליסטי וממדר מרבנים ציונים-דתיים, בוחנים את האפשרות לעתור לבג"צ נגד העובדה ששר הביטחון כפוף לשיקול דעת של עמותה פרטית. בינתיים, החליטו חברי בינה לנהוג בשכל ולהקים מכינה קדם צבאית שכוללת מסלול המשך לבוגרי צבא ומונה כיום 45 תלמידים. יש לקוות כי בטרם יכפה עליהם הדבר, ישכילו ראשי איגוד ישיבות ההסדר להסדיר מרצונם הטוב את פעילותן של ישיבות הסדר חילוניות, אשר עתידות לתרום רבות לקידום אופייה היהודי של מדינת ישראל.

קיזוז מנצח
בשבת האחרונה זכתה הפועל תל אביב באליפות המדינה בכדורגל. לצערם (ואולי דווקא לשמחתם) של אוהדי הפועל, רבים מאוהדי הכדורגל טוענים כי התואר הושג בצורה לא ספורטיבית בשל שיטת הקיזוז שהונהגה עם פתיחת הפלייאוף העליון. האמת היא שכל העליהום נגד אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות ויוזם השיטה נובע מהנחת מוצא מוטעית שמכבי חיפה היא הקבוצה האטרקטיבית בעוד הפועל תל אביב היא המשעממת שכולם אוהבים לשנוא. האמת היא שדווקא השנה מי ששיחקה את הכדורגל היפה ביותר בארץ הייתה הפועל תל אביב שכבשה 87 שערים (2.5 שערים בממוצע למשחק, 15 שערים יותר מחיפה ו-35 יותר מאשר מכבי ת"א שהגיעה למקום השלישי). כך יצא ששיטת הקיזוז השיגה מטרה נוספת מעבר ליצירת מתח לקראת סיום העונה: עד היום נתקלנו במקרים רבים בהם הקבוצה שזכתה באליפות היא זו שמשחקת כדורגל יעיל אבל פחות מושך, בעוד הקבוצה האטרקטיבית מאבדת נקודות דווקא מול הקבוצות הקטנות שמסתגרות מולה. בזכות השיטה החדשה, למפגשים שבין הקבוצות הגדולות בשלב הפלייאוף יש חשיבות רבה יותר, עובדה שנותנת יתרון לקבוצה שהיא באמת טובה יותר, גם אם היא לא במקום הראשון.

צעד קדימה
ביום חמישי הקרוב תערוך סיעת קדימה סדנא בכנסת תחת הכותרת: 'זהות יהודית במדינה דמוקרטית'. לשם קביעת תכני הסדנא, נעזרו אנשי המפלגה במכון שלום הרטמן, אשר בנו סדר יום מעניין שמורכב מארבעה נושאים מרכזיים: חינוך, גיור, נישואין וציבוריות. אין ספק שפעילות מפלגתית אשר מקדמת שיח ערכי הינה צעד מבורך לקידום הפוליטיקה הישראלית. עם זאת, יש לוודא שלא מדובר רק בעשיית רוח שנועדה לספק לחברי המפלגה תחושת פעילות מדומה, אלא שהדיבורים היפים גם יקרמו עור וגידים. בתור התחלה, מומלץ לחברי קדימה (וגם לחברי שאר המפלגות שאופייה היהודי של מדינת ישראל חשוב להם) לאמץ את מסקנות אמנת גביזון-מדן, אשר מספקת פתרונות יצירתיים ואיכותיים לרוב הנושאים שידונו בסדנא.

ביקור בית
טרנד חדש פוקד את עיתונאי ארצנו: ביקור יזום בארץ המתנחלים תוך חשיפת גילויים מרעישים אודותם. מאד נעלבתי שאף אחד מראשי ההתיישבות ביש"ע לא הזמין גם אותי לסיור וכוס יין, אך לא נתתי לדבר לרפות את ידיי: התקשרתי לידידתי המתנחלת והתחננתי שתזמין אותי לביקור על מנת שאוכל גם אני לעמוד מקרוב על טיבם של אותם אלה הקרויים מתנחלים. משעה שהסכימה, לא חלפו להם 24 שעות והתייצבתי בפתח ביתה שמח וטוב לב. ועתה, משחזרתי ארצה, הרשו לי לשתף אתכם ברשמיי העמוקים: גם המתנחלים הם בני אדם.

מחשבה טורדנית
מברוק גדול מגיע למדינת ישראל עם קבלתה לארגון ה-OECD. לבורים שאינם מבינים בכלכלה, ניתן להמחיש את גודל ההישג בכך שאילו למדינת ישראל היה פייסבוק, אזי בן רגע נוספו לה 33 חברים חדשים. מי שעקב אחרי מדורי הכלכלה בתקופה האחרונה יודע שעיקר מרצם של ראשי האוצר הופנה להשגת מטרה זו. יש מי שמייחסים את ההצלחה למהלכים המדיניים האחרונים של נתניהו שנועדו לרצות יותר את אומות העולם ופחות את העם בישראל. על כן יש להזכיר, כי החזון הכלכלי אינו חזות הכל והוא אינו צריך לגרום לקובעי המדיניות לפעול כאילו לקו בתסמונת אובססיבית-כפייתית. בסופו של יום, כל ההבדל בין ה-OECD ל-OCD זה E בודד.

ציונים לא מתנחלים
הם מתיישבים. ובונים. ומתגייסים. והם הרבה יותר מ-2,000 שמאלנים.

יום שישי, 14 במאי 2010

לא אקטואלי - 14.05.10

פריחת מוחות
ביום שני הקרוב ייערך אירוע חגיגי לציון עשור לתוכנית 'עתידים', אחת היוזמות היפות במדינתנו. 'עתידים' פונה לבוגרי תיכון מצטיינים מהפריפריה ומקנה להם תואר אקדמי יוקרתי אשר משמש אותם לטובת שירות מקצועי ומשמעותי בצה"ל, שמאפשר לצבור ניסיון שמבטיח את עתידם בחברה ובמשק הישראלי. את התוכנית הקימו מי שהיה הרמטכ"ל דאז, חבר הכנסת שאול מופז, התעשיין איתן ורטהיימר ואבנר ברזני ז"ל. בטקס ישתתף בין השאר גם הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, שהתגייס לצבא הרבה לפני שמישהו ידע שיכולה להיות פריפריה כל כך גדולה במדינה כל כך קטנה.
אמת לעמיתה
בביקורו החגיגי במרכז ירושלים, אמר ראש הממשלה כי "המאבק על ירושלים הוא מאבק על האמת". נתניהו טען, ובצדק, כי "אין לשום עם את הקשר שיש לנו לירושלים". אך מה לעשות והזיכרון הקולקטיבי של עמנו ושל העולם הולך ומתקצר, והעובדות הולכות ונשכחות. על כן מומלץ לקרוא את 'מאז ומקדם', ספרה המרתק של העיתונאית האמריקאית ג'ואן פיטרס. הספר אמנם יצא לאור כבר בשנת 1984, אך העובדות ההיסטוריות המובאות בו עדיין נכונות. כך לדוגמא, ניתן לגלות כיצד גדלה האוכלוסייה הערבית בירושלים באופן דרמטי דווקא בתקופות הפריחה של המפעל הציוני.

שמאל לאומי אמיתי
ביום שני האחרון, בדיוק 43 שנים אחרי פתיחת מלחמת ששת הימים, פתחו חברי בית המדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית במסורת חדשה: עריכת סדר לחגיגת כלל הישגי המלחמה, משחרור הגולן ועד כיבוש סיני. במהלך הערב, למדו המשתתפים כמה מהטקסטים המכוננים שנכתבו על ידי הוגי הציונות ומאז מעלים אבק בארון הספרים הציוני. לדוגמא: משה הס, סוציאליסט חילוני וממבשרי הציונות, כתב ב-1862 בספרו רומי וירושלים את המשפט הבא: "עם-ישראל עמד איתן בפני סערות העולם משך אלפיים שנה – ומכל קצווי תבל, מקום אך שמה הטילוהו נחשולי המאורעות, נשא תמיד, ונושא עוד כיום הזה, את עיניו לעבר ירושלים".

מס שפתיים
לתפיסת חברי בית המדרש, אנשי ימין ושמאל גם יחד אמורים לחגוג את הניצחון הגדול. אחרי הכל, היו אלה מחברי מניפסט השמאל הלאומי שכתבו את המילים הבאות: "אני אוהב את כולה. אני רוצה את כולה. לא רוצה לוותר על יריחו, לא רוצה לוותר על חברון... ארץ התנ"ך שגדלנו עליה – היא לא גבעתיים, היא שכם, דוד המלך מבית לחם..." לשנייה חשבתי שהמחברים מתכוונים לכל מילה שהם כותבים, עד שקראתי מה לדידם הן גבולותיה של ארץ ישראל: "הלוואי, ואנחנו רציניים, אפשר היה לחיות בארץ ישראל כולה. מן הפרת ועד החידקל". עם גבולות כאלה, עיראק, סוריה ותורכיה יתגעגעו למדיניות החוץ של ליברמן.

שמאלנים בגרוש
מחר בערב אמורה להיערך בכיכר ציון הפגנת השמאל החדש תחת הסיסמא 'ציונים לא מתנחלים'. מוטיבים רבים בהפגנה הזו מעלים את החשש כי על אף הניסיון לנכס לעצמם את הציונות, אנשי השמאל שכחו מה זה להיות ציונים. ראשית, שעת ההפגנה נקבעה לשעה 20:00, טרם יציאת השבת. מעבר להחלטה חסרת רגישות זו אשר מדירה משתתפים דתיים ומסורתיים, עובדה זו מעלה תהיות לגבי כוונותיהם של המארגנים בדבר משמעות רצונם ב-'מדינה יהודית' או 'ערבות הדדית', אחת משלושת רגלי הסוציאליזם המעודכן של השמאל הלאומי.

מתנחלים של פעם
סביב ההפגנה של השמאל החדש התקבצו להם מספר ארגונים חדשים דנדשים: מרצ, שלום עכשיו, יוזמת ז'נבה ואפילו התנועה הקיבוצית. השתתפותה של התנועה הקיבוצית בהפגנה הרימה גבות לא מעטות. אחרי הכל, התנועה עצמה הקימה כמה וכמה התנחלויות בשטחים הכבושים ומעבר לאותו קו ירוק מקודש, וכל זאת, במקביל למאבקם של קיבוצי התנועה בצפון ים המלח נגד גזירות ההקפאה שלא מבחינות בין מתנחל לקיבוצניק. ואכן, לפני מספר ימים התעשתו החברים בהנהלת התנועה וביקשו להסיר את תמיכתם בהפגנה. ככה זה כשהחלוצים יורדים למגננה ומתחילים לשחק בונקר: סופם שיתקעו גול עצמי. או כמו שאמר פעם שדר ספורט ידוע: "ככה לא בונים".

סיבה למסיבה
מעת לעת כלי התקשורת דואגים להביא לפתחנו נתונים על התחרדותה של ירושלים ועל נטישה המונית של חילונים את עיר הבירה. גם אם הדברים הם מדויקים, והם לא תמיד כאלה, הדאגה שהשמאלנים שבכתבי התקשורת מגלים כלפי ירושלים מפתיעה למדי. מפתיעה לפחות עד שנופל האסימון שמדובר בטרנד שמנסה להכין את דעת הקהל הישראלית לקראת חלוקה אפשרית של ירושלים, באמצעות ציורה של העיר כערבית וחרדית. לעומת זאת, כמעט ולא נשמע ציוץ כאשר מספר הצעירים שחגגו במסיבה ענקית ביום הסטודנט של האוניברסיטה העברית שנערך בערב יום ירושלים היה גדול פי כמה וכמה ממספר המבקרים בכותל באותו ערב חגיגי.

דאגות
כשנתניהו אומר שהוא בעד פיתרון של שתי מדינות לשני עמים, מחנה השמאל מודאג כי הוא לא מאמין לו ומחנה הימין מודאג כי הוא מאמין לו. כשאובמה אומר שהיחסים בין ארצות הברית לישראל איתנים, השמאל מודאג כי הוא מאמין לו, והימין מודאג כי הוא לא מאמין לו. אמור לי למי אתה מאמין ואומר לך לאיזה מחנה אתה משתייך.

יום שישי, 7 במאי 2010

לא אקטואלי - 7.05.10

שמיעה סלקטיבית
דבריו של רון חולדאי, ביום ראשון, בכנס תל אביב לחינוך מתקדם שנערך זו השנה החמישית, עוררו סערה רבה בשל ביקורתו על מערכת החינוך החרדית. אך האמת היא שהדיווח העיתונאי עשה עוול עם נאומו של ראש העיר התל-אביבי: הנאום של חולדאי יצא כנגד כל מה שבטעות קרוי מערכת החינוך הפרטית. בטעות, משום שכל מוסדות החינוך הפרטיים נהנים מתקצוב מלא של המדינה, כאילו הם מוסדות ממלכתיים. בין השאר, חולדאי יצא נגד המצב הקיים בו פלגים איסלאמיים קיצוניים יכולים לחנך נגד מדינת ישראל – והמדינה תממן את החינוך שלהם. חולדאי לא היסס לתקוף גם את העשירים ובעלי האמצעים אשר מקימים מסגרות פרטיות המבדלות אותם מחסרי האמצעים וכל זאת בסיוע של כסף ציבורי על פי חוק. על פי חולדאי, מדינת ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שבה החינוך הפרטי ממומן על ידי הציבור – בלי שהוא יידרש לקבל על עצמו מינימום של תביעות חינוכיות. חולדאי צודק בכל מילה. רק חבל שהתקשורת בחרה להתעלם מרוב הביקורת החשובה של חולדאי ולנצל את ההזדמנות כדי להיכנס שוב פעם, כמה צפוי, בחרדים.

חמ"ד של כנס
חולדאי שכח לציין שגם במגזר הדתי לאומי מתפתחת מערכת חינוך פרטית. לקיומם של בתי ספר פרטיים במגזר זה, יש השלכות נוספות לא פחות בעייתיות: העיקרית שבהן היא שמדובר במערכת ששואבת אליה את מיטב ילדי הציונות הדתית ובכך מחלישה את זרם החינוך הממלכתי-דתי. יתרה מכך, בתי הספר הפרטיים יוצרים חומת בידול נוספת בין הציבור הדתי-לאומי לבין הציבור המסורתי הגדול שמבקש לשלוח את ילדיו לבתי ספר ממלכתיים-דתיים. ירידת רמתם של בתי הספר אלה, לא נעלמת מעיני המסורתיים, וההורים נאלצים פעמים רבות לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שאינם דתיים. מי שפועלים לתקן את המצב הם חברי 'פורום ההורים למען בתי הספר הממלכתיים דתיים' (או בשמו המקוצר: 'פורום הממ"דים') אשר ערכו ביום שלישי האחרון את כנס היסוד של התנועה. בכנס השתתפו כ-250 משתתפים, ביניהם כל בכירי החינוך הממלכתי-דתי. פורום הממ"דים הוקם על מנת לשם החזרת מעמדו ויוקרתו של החינוך הממלכתי-דתי אל מול בתי הספר הפרטיים וגם על מנת לנצל את יתרונות ההתאגדות, הן מבחינה כלכלית מול המדינה, משרד החינוך ונותני שירותים. גם אידיאולוגיה וגם פרקטיקה. שיהיה בהצלחה!

אמנה לא נאמנה
לאור פרשיות סירובי פקודה למיניהם בקרב חיילים דתיים נערכה בישיבת ההסדר אור עציון שבת דיונים בהנחיית הרב חיים דרוקמן והרב שלמה אבינר בה השתתפו שמיניסטים ושביעיסטים מכל הארץ מתוך מטרה להקים פורום ממלכתי צעיר בשם 'נוער דתי למען מדינת ישראל'. אלא שבמהלך השבת ציין הרב אבינר כי פינוי יישובים בארץ ישראל אסור מהבחינה ההלכתית ואין ברירה אלא לסרב פקודה במצב כזה. ואכן, במוצאי שבת נחתמה אמנת הנוער הדתי בשאלת יחסו למדינה בה ניכרו טביעות אצבעותיו של הרב אבינר. האמנה כוללת הצהרה כי "לא נוכל לעשות דבר שהוא מנוגד לתורה, ביחוד במצוות ישוב ארץ ישראל". נראה שהמארגנים שכחו כי טיבה של אמנה היא אינה חוזה במעמד צד אחד, אלא אמורה לאגד תחתיה מגוון דעות, אולי אפילו את מי שחושבים שההלכה אינה אוסרת על פינוי יישובים. את העמדה הזו מבטא בצורה ברורה וחדה הרב חיים נבון, בחוברת שכתב בהוצאת הקיבוץ הדתי ונאמני תורה ועבודה, 'אתחלתא דתקווה' שמה.

פילוסופיה בלי מוסר

לאחרונה נערך בוועדת החינוך של הכנסת דיון בנושא פוסט-ציונות באקדמיה ביוזמת תנועת הסטודנטים 'אם תרצו'. אחת הטענות שהועלו בדיון על ידי סטודנטים היא שמרצים נוטים לנצל את הבמה הניתנת להם על מנת להשמיע עמדות פוליטיות ולעתים אף מתנכלים לסטודנטים שלא מחזיקים בעמדות 'הנכונות'. דוגמא אחת לאופן בו מרצים מנצלים את מרותם היא בקורס 'בעיות בפילוסופיה של המוסר' של האוניברסיטה הפתוחה. באתר הקורס, מופיע באופן תמוה קישור לאתר שמאל-קיצוני בשם 'העוקץ'. בתחקיר לא מעמיק מתגלה כי מרכז ההוראה בקורס, ד"ר יוסי דהאן, הוא במקרה גם עורך הביטאון הקיצוני. כמובן שהסטודנטים חוששים להתלונן, שמא ציונם ייפגע. עד כאן שיעור ראשון בקורס בעיות בפילוסופיה של המוסר.


ציון במשפט תפדה
ביום רביעי הקרוב, רוב קוראי עיתון זה, בניגוד לקוראי עיתון אחר, יחגגו את יום ירושלים. בעיקר בתקופה הזו, בה כל מיני פרשיות שחיתות מכערות, תרתי משמע, את העיר, חשוב לזכור כי ירושלים מחוייבת לערכי הצדק. לא בכדי נקראה ירושלים במדרשי חז"ל בשם צדק: "צדק נקראת ירושלים שנאמר צדק ילין בה" (בראשית רבה מג,ו). על כן, ביום ירושלים הקרוב, בעת שעשרות אלפי צעירים יחגגו בירושלים את יום ירושלים (וגם את יום הסטודנט), יובילו פעילי ארגון 'במעגלי צדק' מבצע לקידום התו החברתי אשר מוענק לבתי עסק אשר נגישים לבעלי מוגבלויות ושומרים על זכויות עובדיהם. כך תבנה ירושלים של זהב.

כהן גדול
את איתמר כהן פגשתי לראשונה בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת בנושא הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. כבר מהדיון הראשון, הבחור החביב, שליח מטעם עצמו, עורר פרובוקציות והתפרץ כשנאמרו בדיונים דברים לא מדוייקים. לאחר מספר מאבקים חברתיים וסביבתיים בהם הצליח להשמיע ולהשפיע לא מעט, איתמר כהן, המתכנה גם בשם אופנן (שזה בעברית רוכב אופניים) קצר גם הצלחה גדולה: בעקבות תחקיר שערך האופנן בבלוג שלו, נחשף חשד לניגוד עניינים אצל מי שמונה להיות בורר בין המדינה לזכיינית הרכבת הקלה בירושלים, עורך הדין רם כספי. בעקבות החשיפה, התפטר כספי מתפקידו כבורר. תזכרו את השם הזה, לדעתי צפוי לו עתיד מזהיר בתור השלי יחימוביץ' של הבלוגוספירה.

ערב הגרעינית
בביקור של קבוצת המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית במכון לתכנון מדיניות עם יהודי, טען נשיא המכון, אהרן זאבי-פרקש, כי מדינת ישראל אינה המטרה הראשונה של תוכנית הגרעין האיראנית. לכן טוען פרקש, שבין השאר מילא את תפקיד ראש אמ"ן, כי אסור לישראל להיות דומיננטית בשיח הציבורי נגד הגרעין האיראני, וזאת על מנת לא להשכיח כי זהו אינטרס אזורי שאיראן לא תהיה גרעינית. לדוגמא, בכתב העת 'מבט על' של המכון למחקרי ביטחון לאומי מסביר יפה החוקר יואל גוז'נסקי את האינטרסים האזוריים של סעודיה ומדוע דווקא היא מהווה את אמצעי הלחץ הגדול ביותר על ארצות הברית לפעול נגד איראן. מדובר במאמרים לא קצרים, אבל מסוג החומרים שלא תקראו בעיתונות הפופולרית.