יום שישי, 30 באפריל 2010

לא אקטואלי - 30.04.10

עושים טרור
החל מיום שני הקרוב ייערך במרכז האוניברסיטאי באריאל כנס בן שלושה ימים שכותרתו היא: 'אינטלקטואלים וטרור: משיכה גורלית'. לפי מארגני הכנס קיימת שכבה אינטלקטואלית שתורמת להתפתחות סביבה תרבותית נוחה לטרור. עבור אלו הקוראים את השכן מלמעלה, התזה הזו ודאי אינה חדשה, גם אם לעיתים היא נשמעת הזויה מעט. אלא שבכנס הזה יתאגדו יחדיו לראשונה יותר מ-40 דוברים, שיציגו כל אחד בדרכו היבטים שונים של התופעה הלא סימפטית הזו.

סליזי ליזי
לפני כשבועיים חשף העיתונאי יהונתן דחוח-הלוי את אמירותיה הקיצוניות של ליזי שגיא, מנהלת אגף המידע של ארגון 'בצלם'. שגיא, אשר חושבת שמדינת ישראל מעודדת ילדים להיות שהידים ודבקה בערכי הנאציזם, נאלצה להגיש את התפטרותה מהארגון בעקבות החשיפה. לקוראים המודאגים נספר שאין מה לדאוג לתעסוקתה של שגיא, אשר פעילה מזה מספר שנים בקבוצת 'מחסום WATCH', 'קואליצית נשים לשלום', 'פרופיל חדש' ומרכז 'מוסאווא'. שגיא היא רק דוגמא אחת שחושפת את דרכי הפעולה של השמאל הקיצוני: מעט מאד אנשים, פעילים בו זמנית בכמה ארגונים תחת כובעים שונים, ובאמצעות כך הם משיגים מקורות מימון מרובים (בדרך כלל מחוץ לארץ) ומציירים תמונה כאילו מאחוריהם ניצבת תמיכה ציבורית גדולה.

הקרן והנכבה
באופן לא מפתיע, ליזי שלנו נהנית גם מתמיכתה של הקרן לישראל חדשה. באתר הקרן מסופר על הפגנה נגד הצעת חוק איסור הנכבה, בה השתתפו "פעילים ממגוון ארגונים הפועלים בסיוע הקרן, כולל אנשי הקרן". על פי האתר, אחת ממארגנות ההפגנה היא ליזי שגיא. למי שעוד יש ספקות לגבי עמדת הקרן החדשה כלפי יום העצמאות, גם אחרי שחשפתי פה כיצד מסיבת העצמאות של הקרן שינתה את עורה, מובא ציטוט נוסף: "עמדה שם באותו בוקר גם אישה שהתמזגה יפה עם קהל המפגינים תוך שהיא נושאת שלט בעברית: 'גם אני מציינת את יום הנכבה'. (זוהי) סוריל רוזנברג היא תומכת ותיקה של הקרן החדשה לישראל החיה בטורונטו ומבלה את חופשת הקיץ שלה בעיר."

טייק איט ליזי
לפני כחודש פרסם המטה למאבק בגזענות פרסם דוח שנתי לפיו הכנסת הנוכחית היא הגזענית ביותר מאז הקמת המדינה. על פי הדוח הגיע השנה מספר הצעות החוק המפלות לשיא חדש. עכשיו חידה: מי נמנית על מחברי הדו"ח והשם שלה מתחרז עם טיזי? נכון, אותה גברת שגיא, בשינוי אדרת. עכשיו הגיעה השעה להפסיק להתרגש מהאישה, מדבריה ומפועלה.

גיליון ציונים
אם בחקיקה גזענית עסקינן, אזי לרגל מושב הקיץ של הכנסת שנפתח השבוע, פרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה הראשונה של הכנסת ה-18. מטרת המדד היא לציין לשבח את חברי הכנסת שהובילו חקיקה ציונית משלב ההצעה ועד כניסתה לספר החוקים. משמח לראות כי הח"כים המצטיינים מגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית הציונית: זבולון אורלב (הבית היהודי), שי חרמש (קדימה) וסגנית שר התמ"ת אורית נוקד (העבודה), אשר היו מעורבים באופן פעיל בחקיקתם של שישה מתוך עשרת החוקים שהוגדרו כציוניים. יותר מאכזב היה לגלות כי בציון לגנאי זכו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, ויו"ר ועדת המשנה ליישום מדיניות המקרקעין החדשה בממ"י, כרמל שאמה, על מעורבותם האינטסיבית בהפרטת מקרקעי ישראל. יש לקוות שפרשת הולילנד על כל הסתעפויותיה ועסקניה תוריד את האסימון לנתניהו, בתקווה שיבחן מחדש את תפיסת הבעלות ואופן התכנון במקרקעי ישראל.

מחפשי צומי
במוצאי שבת האחרונה עלתה בערוץ ביפ סדרה תיעודית קומית חדשה אשר עוקבת אחר פעילותו של גיל קופטש כראש מפלגת 'עלה ירוק'. זה שמדובר במפלגה של משועממים, כולם יודעים. אבל מסתבר שלחברי מרכז 'עלה ירוק' נגמרה הסבלנות ולא מתאים להם לקבל תשומת לב רק בחודש שלפני הבחירות. לכן, החליטו החברים להפיק סדרה על המפלגה שהחליטה להעמיד בראשה סטנד-אפיסט. אלא שלא מדובר ביצירת מופת, וספק רב עד כמה היא אותנטית. לדוגמא, כבר בתחילת הפרק הראשון, קופטש מכריז שהוא החליט ללמוד את תפקיד חבר הכנסת דרך צפייה בערוץ הכנסת. על המסך הופיע באופן תמוה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי כשהוא נואם במליאה. רק חבל שבן-ארי, נבחר לראשונה לכנסת רק לאחר מערכת הבחירות אותה תיעדה הסדרה, עדות לפאשלה עריכתית במקרה הטוב או פברוק של סדרה תיעודית במקרה העצוב.

נקודה ללא מבט
החודש פורסם הגיליון האחרון בהחלט של כתב העת 'נקודה'. באחד המאמרים שטח מוטי קרפל, העורך האחרון של כתב העת את תפיסתו לגבי הכישלון של ביטאון המתנחלים: "הקצב של 'נקודה', אחת לחודש, לא יכול לעמוד מול העושר והמגוון של אמצעי התקשורת בציבור הדתי-לאומי – אתרי אינטרנט, עלונים, יומונים ועיתוני סוף שבוע... לכתוב היום, להביא את הדברים לפני הקורא בעוד חודש, ולקבל את תגובתו בעוד חודשיים, דומה לנהיגת עגלה בנתיבי איילון…". כשהעורך אינו מבין מהו ייעודו של כתב עת ומשווה אותו לעלון שבת, מה הפלא שזה היה סופו? קרפל הוא אמנם אדם עם זכויות רבות, אך נראה שתפיסתו האמונית-טוטאלית, לא איפשרה לו להמשיך את הרוח האוונגרדית שאפיינה את נקודה: "בעיניי סגירת 'נקודה' היא גם סיומו של שלב בתודעה של תושבי יש"ע... התעוררות התודעה שאני מכנה 'אמונית' היא מחויבת המציאות, ולכן נוע תנוע".

יום שבת, 24 באפריל 2010

לא אקטואלי - 23.04.10

הקרן השמאלית
יום לאחר הבחירות של 99', בהן זכה אהוד ברק בראשות הממשלה, שלח אליעזר יערי, אז מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, מכתב נרגש למועצת המנהלים של הקרן. במכתב כתב יערי את הדברים הבאים (בתרגום חופשי של ד"ר רן ברץ, שמחקר משותף לו עם משה אפרגן אודות הקרן החדשה פורסם כבר בשנת 2003): "כל אחד מאיתנו... יכול לחוש סיפוק מהערכים שתוצאות הבחירות הללו מבטאים ומן הדרך בה הושגו. בלתי אפשרי להתבונן במה שהתחולל מבלי לראות את טביעות האצבע הברורות והאמיצות של 'הקרן החדשה לישראל'... הוכחנו ששינוי חברתי יכול לגבור על כוח פוליטי...". תמיכת הקרן בממשלת שמאל אינה מפתיעה, אך בכל זאת היא צריכה להדאיג, וזאת מכיוון שאם הדברים נכונים, אזי יש כמה פוליטיקאים שמחוייבים לשמור על האינטרסים של הקרן, גם כשאלה אינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל.

השתיקה יפה להם
בעקבות מחקר משותף של המכון לאסטרטגיה ציונית ו-NGO Monitor אשר חושף את תופעת מימונם של ארגונים פוליטיים בישראל על ידי ממשלות זרות, מובילה הכנסת חקיקה לטובת קידום השקיפות בתחום. מי שעומד על רגליו האחוריות כדי לנסות ולמסמס את החקיקה הוא לא אחר מאשר השר בוז'י הרצוג, אשר הצליח להגיע לפשרה בוועדת השרים לענייני חקיקה, כי החקיקה תתואם עימו. מה כל כך מפריע לשר הרווחה לקדם את שקיפותם של ארגוני החברה האזרחית? במערכת הפוליטית מתחזקות ההשערות כי בוז'י פורע את חובו לקרן החדשה לישראל, אשר יש מי שקושרים אותה לפרשת העמותות של ברק מאותה מערכת בחירות של 99'.

קרן הון-שלטון
לפני כחודש נכתב פה כי יש עדויות לכך שארגוני נשים פמינסטיים, אשר נתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל, ניסו להשפיע על ציפי לבני על מנת שזו תפעל נגד הקמת ועדת חקירה בעניין פעילות הקרן. אם הדברים נכונים, הן לגבי ברק והן לגבי לבני, משמעות הדבר היא שלקרן החדשה יש אחיזה משמעותית בכנסת ישראל. אחיזה זו עלולה להיות מנוצלת לא רק על מנת לקדם את האג'נדה של ארגוני הקרן, אלא גם על מנת למנוע חקירה פרלמנטרית אודות אופי פעילותה.

פרס ישראל אפקט טיבי
בסוף השבוע שעבר הוצעה במוסף זה רשימה אלטרנטיבית לזוכי פרס ישראל. הגיעה השעה להעניק את פרס ישראל למי שבאמת מגיע לו. למי שהביא את מדינת ישראל למה שהיא היום: בעיקר בזכותו, צה"ל הגיע לרמה מבצעית גבוהה. הוא זה שמביא את כלל מפקדי וחיילי צה"ל לעבוד בצורה הרמונית יחדיו. הוא הביא את ישראל להיות תעשייה ביטחונית מובילה ומעצמת היי-טק משגשגת. מי שמאחד את המערכת הפוליטית ומשכיח מחלוקות אידיאולוגיות ותיקות. הוא המנהיג שגורם לכל עם ישראל להתאחד ולהרגיש שהוא עם. בארץ ובתפוצות, דתיים וחילונים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. אבל, הוא גם כל מה שהממסד הישראלי מתעב: הוא בן לעדות המזרח. הוא דתי. הוא רטוריקן דגול. הוא כריזמטי וסוחף את ההמונים. העם אוהב אותו. התקשורת שונאת אותו ובכל זאת משתוקקת למוצא פיו ומצטטת אותו בלי הרף. חסן נסראללה הוא המועמד שלי לזכייה בפרס ישראל.

ד"ש מהרצל
בנימין זאב הרצל, לא הסתפק רק בלחזות את הקמת המדינה, אלא גם חזה למי יש לתת את הקרדיט על אחדותו של העם והצלחתה של המדינה העתידית. כך כתב הרצל בשנת 1886, שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, במאמרו המכונן 'פתרון לשאלת היהודים': "עם אנחנו, והאויב עושה אותנו לעם, אם נחפץ או לא; תמיד היה כן בדברי-ימינו. בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת, ופתאום יגלה לעינינו כוחנו". לרגל יום הולדתו ה-150 של הרצל, אותו אנו מציינים השנה, הפיק השירות הבולאי של דואר ישראל אוגדן מהודר ויוקרתי שכולל בולים מיוחדים לזכרו וכן הפתעות נוספות. מומלץ בחום כפריט לאספנים וחובבי מזכרות.

חורבה לה לה לה
בשבת האחרונה הלכתי לבקר בבית הכנסת 'החורבה' שברובע היהודי. את הליך שיקומו של בית הכנסת ליווה ויכוח לגבי אופיו של בית הכנסת: חרדי או ציוני-דתי. חודש לאחר הקמתו מחדש, ניתן לקבוע כי אופיו של בית כנסת החורבה נקבע להיות חרדי. איני כותב זאת כביקורת, אלא כעובדה: בתפילה בה אני נכחתי, כמעט כל המתפללים היו חרדים, מה גם שעזרת הנשים אינה ממש ידידותית לנשים, על אף קומתו השניה של ארון הקודש אשר ניצבת אל מול פני המתפללות. ובכל זאת, מומלץ בחום לבקר בבית הכנסת המשוחזר. מי שיבחרו להגיע בזמן קבלת שבת, יזכו בבונוס נוסף: ממש לפני תפילת ערבית, עולים כל הילדים, אל הגלרייה שבבסיס כיפת בית הכנסת ומשוררים בקול נעים את שיר השירים. אני כתבתי את שלי. עכשיו נותר לאקוסטיקה לעשות את שלה.

מבעירים את העיר
החל מיום רביעי הקרוב, יערוך ארגון 'חברה טובה' מבצע התנדבות ארצי לכבוד ל"ג בעומר. המבצע, בשיתוף עם עמותות נוספות, נערך זו השנה השלישית ויכלול הקמת מדורות ועריכת ערבי תרבות עבור בני נוער ממסגרות שונות מכל רחבי הארץ. לשם כך, מחפש ארגון 'חברה טובה' מתנדבים ומתנדבות אשר יהיו מוכנים לקחת על עצמם לרכז את הפרוייקט בעיר מגוריהם, יחד עם מתנדבים נוספים. ארגון 'חברה טובה', אשר שם לו למטרה לעודד התנדבות בקרב ישראלים, ראוי להרבה מילים טובות על פעילויות מסוג זה, אשר מחממות את הלב. פשוטו כמשמעו.

הולי-לנד?
הולי-שיט!

יום שישי, 16 באפריל 2010

לא אקטואלי - 16.04.10

כל הארץ דגלים
לקראת יום העצמאות, פרסם המכון לאסטרטגיה ציונית את מחקרה של לאה בורובוי אשר מאשש מחקרים קודמים ומראה כי הנפת דגל המדינה במוסדות החינוך מפחית עוינות בין קבוצות שונות באוכלוסיה. מחקרה של בורובוי, פסיכולוגית וחוקרת באוניברסיטת תל אביב, מוכיח כי החשיפה לדגל ישראל החלישה את הסטריאוטיפים השליליים של ילידי הארץ כלפי העולים מחבר העמים, בעוד שהסטריאוטיפים החיוביים של ילידי הארץ כלפי העולים התחזקו. למרות שבכמעט מחצי מוסדות החינוך הממלכתיים חוק הדגל אינו מיושם, לא נדרש מאמץ רב על מנת לתקן את המצב. מכיוון שהחקיקה כבר קיימת, כל שנותר הוא להגביר את המודעות בקרב התלמידים, המורים והמנהלים לקיומו של חוק הדגל ולתרומתו החיובית על האווירה בבית הספר, על מנת שהם עצמם כבר יטפלו בעניין, כל אחד במקומו הוא.

קורבן העצמאות
ביום העצמאות ייערך בצומת מגידו אירוע ססגוני אשר יכלול מגוון אטרקציות וכן הפעלות לילדים. את האירוע מארגנים חברי תנועת 'השומר החדש' כחלק מניסיונם להעלות את המודעות למצוקתם של חקלאי ישראל בצפון הארץ אשר סובלים מהתנכלויות על רקע לאומני. האנשים הרעים (אסור לומר מאיזו עדה, אבל ניתן לרמוז ששפתם העיקרית היא ערבית) מבקשים להקשות על החקלאים על מנת שאלה ינטשו את חלקותיהם ובמטרה לערער את האחיזה היהודית בקרקע. במיוחד לשם קיבלה הכנסת לפני מספר חודשים את הצעת החוק שיזמו חברי הכנסת דודו רותם, אורית נוקד ושי חרמש לתיקון לחוק העונשין שתכליתו להחמיר את הענישה על גניבות חקלאיות. למי שיש ספק לגבי חשיבותם של החקלאים לעתידה של מדינת ישראל במאה ה-21, מומלץ לקרוא את נייר העמדה של פרופ' ארנון סופר, 'החקלאות – אבן יסוד בביטחונה של ישראל', שפורסם מטעם קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה. סיבה נוספת להגיע לאירוע: הוא חינם.

חוגגים את הנאכבה
ביום שישי שעבר הגיעה לתיבת המייל שלי הזמנה למסיבת העצמאות של הקרן החדשה לישראל שאמורה להערך היום בצהריים במועדון תל אביבי. שוד ושבר, ולאחר מספר ימים קיבלתי תזכורת למסיבה, רק שהפעם את המילים 'מסיבת העצמאות' החליפו המילים 'חגיגת הדמוקרטיה'. כנראה שמישהו בקרן נזכר שיום העצמאות הוא לא סיבה למסיבה עבור השמאל-קיצוני.

ראיה חותכת
חשיפה ראשונה: ענת קם ריגלה עבור שירותי ארגון ביון זר. אחרת איך ניתן להסביר את העובדה שמשקפיה דומים עד מאד לאלה בהם השתתפו חבורת המחסלים של מחמוד אל מבחוח?

הארכיון האנטי-ציוני
"אף פעם לא עניין אותי שום דבר מעבר לתיעוד האנשים... תמיד היה לי חשוב ללכת לזירות למיניהן, לראות במו עיניי... לנסות לאמת... מדובר באלפי סיפורים שכולם יחד יוצרים תמונה כללית של זוועות מכל מיני סוגים. מה לא היה לי? עם דם ובלי דם, עם מוות ובלי מוות... תמיד הייתי מתבדח שאני כותב רק לארכיון, כי אף אחד לא קורא את זה היום... אני כן מאמין שבבוא היום, כשיפשפשו בארכיון, יהיה לזה אפקט יותר גדול אולי מאשר היום." את הדברים הצבועים הללו אמר גדעון לוי בכתבה אודות פעילותו שנעשתה בטלוויזיה החברתית. מדוע צבועים? מפני שגדעון לוי לא תמיד בוחר להיות נאמן לאמת. לדוגמא, בוגי יעלון, בהיותו רמטכ"ל, הזמין אליו באופן אישי את גדעון לוי לאחר שהאחרון דיווח על עוד מקרה זוועה שהתגלה כלא נכון. על אף הראיות המוצקות שהציג בפניו יעלון, לוי סירב לחזור בו בתואנה שהכיבוש משחית והכיבוש נורא. דבריו של לוי בראיון האחרון, מראים כי הוא מבין היטב את כוחה של המילה הכתובה, וכיצד באמצעות עבודת נמלים ניתן בעזרתה לבנות נרטיב אנטי ציוני כולל, גם אם שקרי. ללמדכם עד כמה הכיבוש משחית את עבודת העיתונאי. נורא.

פטרונות חברתית
הטלוויזיה החברתית היא לא יותר מאשר אתר אינטרנט קטן אשר מאחסן כתבות וקטעי וידאו קצרים במגוון נושאים: הכיבוש והשלכותיו, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מיליטריזם. קצת מבלבל לגלות באתר גם כתבות הקשורות למאבקי עובדים וסוגיות קהילתיות. מה לעניינים א-פוליטיים ולטלוויזיה חברתית?

עיוור צבעים
מה הייתם אומרים על אמינות הדיווחים של כתב המסקר את משחקיה של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב אם הייתם מגלים שהוא עיוור? אז זהו, שבנוסף לכל, גדעון לוי גם לא יודע ערבית.

קווי המדירין
אחד הטיעונים המרכזיים של המגזר החרדי להצדקת קווי המהדרין הוא שהם מתנהלים בהתאם לכללי השוק החופשי ומהווים קבוצת לחץ צרכנית על מנת להשיג את השירות בתנאים שלהם. האמת היא שטיעון זה אינו מדוייק. מחירי הנסיעה בקווי המהדרין לעתים קרובות הינם מוזלים ומושגים בזכות השתתפותה של המדינה במימון קווים אלו. את הסובסידיה הזו השיגו החרדים באמצעות נבחריהם שידעו לעמוד על המקח מול נבחרי רוב האוכלוסיה אשר מתנגדים להנהגת קווים בהם מודרות הנשים אל ירכתי האוטובוס. מכיוון שאין זה יתכן שהמדינה תעודד באופן אקטיבי שימוש בקווים מסוג זה, ניתן להתפשר ולאפשר את פעילותם של קווי המהדרין רק באופן פרטי. הפרטת הקווים אלו תעקר חלק ניכר מהמחלוקת שבהפעלתם ותביא גם ליתרון נוסף, שפחות אוהבים לדבר עליו: מיעוט לא מבוטל במגזר החרדי עדיין נמצא תחת תפיסה גלותית שהמדינה הציונית היא הפריץ, ועל כן מותר לא לשלם או לשלם מחיר מופחת עבור כרטיס נסיעה באמצעות התחזויות שונות ומשונות. כשבעלי הקווים יהיו אנשים פרטיים, אולי ההצדקה המוסרית לגניבה הזו תיעלם.

יום שישי, 9 באפריל 2010

לא אקטואלי - 9.04.10

שמים פתוחים
השבוע החליט טאיפ ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, לצאת לקרב ראש בראש על תואר "האנטישמי הקטן הגדול בעולם" עם נשיא איראן. סיכום תוצאות השבוע – 2:0 לתורכי הקטן ("איננו יכולים לנהוג באדישות לנוכח מראות רצח הילדים בעזה", ו-"ישראל היא האיום הגדול ביותר לשלום"). הפרס השבוע הוענק בחסות אל-על, חברת התעופה הלאומית של ישראל: ביום רביעי שלחה אל-על ללקוחותיה דואר אלקטרוני בו היא מכריזה על מבצע חדש תחת הכותרת: "חוזרים לטוס לאיסטנבול". חידוש הטיסות לבירה התורכית לאחר שנתיים וחצי של הפסקה בשל חילוקי דעות על סידורי האבטחה אינן תירוץ לטעם רע בבחירת הקמפיין החדש. בטח לא עבור חברה אשר אוהבת להתהדר בנוצות של גאווה לאומית.

חג החירות?
יום העצמאות!

שי לחג
אם 30 יום לפני הפסח מותר כבר לדרוש בהלכות החג, מותר להתחיל להתכונן ליום העצמאות, כבר עשרה ימים לפני בואו של חג החירות של העידן החדש. 150 שנים לאחר לידתו של הרצל, מפרסם הסופר עמרי בר-לב ספר ילדים משובב נפש אודות חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. בספר זה, אשר שמו בישראל "האיש שהלך לחפש מדינה", שוזר בר-לב את סיפור חייו של הרצל בסיפור כינונה של התנועה הציונית, והכל, בחרוזים. הספר מתאים לילדים, אחיינים, ונכדים בכיתות הנמוכות וגם להוריהם בעלי ההשכלה הגבוהה. מומלץ בחום כמתנה סמלית ליום העצמאות.

שבכל דור ודור
אחד המוטיבים המרכזיים בסדר הפסח שזה עתה ערכנו, הוא ההישרדות שלנו, בני העם היהודי, אשר בכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו. אלא שמאז נחתמה ההגדה, קרו עוד כמה אירועים משמעותיים שתרמו לחירותו של העם היהודי. על קצה המזלג ניתן להזכיר את יציאתם של בני ירושלים מהחומות, ההתעוררות הלאומית בדור שלאחר מכן, הכרת אומות העולם בזכותו של העם היהודי על ארצו והקמתה של המדינה תוך דור נוסף. אלא שאנחנו נשארנו תקועים עם הגדה ודי דיינו מלפני 2,000 שנה כשלאף גדול דור אין את האומץ להעשיר אותה בתכנים חדשים, אלא רק בהחמרות חדשות. עד שזה יקרה, מקבל יום העצמאות סממנים של חג גאולה ישראלי. עדות אחת לכך היא עשרות ההגדות ישראליות אשר נכתבו מאז קום המדינה ועד היום. הגדילה לעשות החברה למתנסים אשר מנהיגה בשנים האחרונות סדר חגיגי ומיוחד ליום העצמאות, ומפרסמת באתר שלה הגדה מהודרת אשר כוללת קטעי שירה וקריאה ואטרקציות נוספות. והרי לכם שבוע וחצי להתארגן על ממנת לחגוג את יום העצמאות הבא עלינו לטובה בדרך יחודית ויהודית.

מהישרדות לקוממיות
בימים אלה קשה להאשים את מי שבוחרים לתהות על גודל ההישג שבהקמת המדינה והופכים לציניים ביחס להישגיה של התנועה הציונית בכלל ולחגיגות יום העצמאות בפרט. המזל הוא שבשונה מתופעות של התכחשות חוזרת ונשנית לעבר היהודי, הפעם לא צריך ללכת כל כך רחוק על מנת להזכיר ולהוכיח את גודל השעה. מספיק להיזכר במצבו של העם היהודי לפני פחות מ-70 שנה. מי שמסביר היטב עד כמה הייתה כבירה הצלחתו של המפעל הציוני הוא חבר הכנסת לשעבר, דב בן-מאיר, אשר בספרו החדש 'גלותו וגאולתו של העם היהודי', מתאר כיצד אפילו בתקופות בהן נרדף העם היהודי, נמשכה מלאכת היצירה של המורשת היהודית, כשהיא מועברת ממרכז רוחני אחד, גם לאחר שנהרס, למשנהו, כמעין מרוץ שליחים המעביר את מקל היצירה היהודית ומבטיח את קיומה ואת המשך התפתחותה.

מוזיאון א"י השלמה
מזה חודשיים מוצגת במוזיאון ארץ ישראל תערוכה המוקדשת כל כולה למשורר, המחזאי והפובלציסט נתן אלתרמן, אשר בקיץ הקרוב ימלאו 100 שנים להולדתו. אלתרמן זכה להכרה גם בחייו, כשדוד בן גוריון כינה אותו 'מצפון האומה', וגם עשרות שנים לאחר מותו כשנבחר במקום הראשון ובפער גדול במשאל 'המשוררים הישראלים שאתם הכי אוהבים' שנערך בשנת 2005. אלתרמן זכה לפופולריות רבה הן בזכות המגוון הגדול של יצירותיו והן בשל השילוב הנדיר שייצג: מצד אחד היה מזוהה עם תנועת העבודה ומצד שני היה ממייסדי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. עוד אודותיו ניתן ללמוד בתערוכה אשר תוצג עד אמצע חודש יוני.

ביקורת עצמית
בראיון לגלובס, סימן אמנון אברמוביץ' את האיום האמיתי על החופש העיתונאי: "רמת כוח-האדם היא איום אמיתי. העיתונות מכניסה אנשים למעגל העבודה ללא כל הכשרה מקצועית. התקשורת איננה מוקד משיכה לכוח-אדם משכיל ומחוייב, ומי שמגיע מוכנס לעבודה ללא הכשרה. יוצא שרבים מהכתבים והעורכים אינם יודעים יותר מהקורא, המאזין או הצופה הממוצע ואף אינם מתנסחים טוב ממנו". ביקורת מעניינת. במיוחד בהתחשב בעובדה שאף אחד משלושת העיתונאים הבכירים בשלושת העיתונים הגדולים (נחום ברנע מ'ידיעות אחרונות', דן מרגלית מ'ישראל היום' ובן כספית מ'מעריב') לא זכה להשכלה גבוהה בתחום התקשורת. ההכשרה של אמנון אברמוביץ', למקרה ותהיתם, היא הרבה יותר מסתם מילים: משפטים.

יום שישי, 2 באפריל 2010

לא אקטואלי - 3.04.10

גלישה לרגל
מי שלא הספיק לבקר בירושלים בחג הנוכחי אבל רוצה לחוש מטעמה של עלייה לרגל, מוזמן לגלוש לאתר אינטרנט חדש בו מוצג שחזור ממוחשב של בית המקדש מהתקופה ההרודיאנית על פי עבודת הדוקטורט של ד"ר יהושע פלג אשר מתבססת על כתבי יוסף בן מתתיהו. אמנם השחזור אינו משתווה לדבר האמיתי, אך ניתן להתנחם בעובדה שבביקור הוירטואלי, בניגוד למציאות, לא תחושו בעומס המבקרים באתר הקדוש.

סקר בלי רגליים
אחת הדרכים של מחנה השלום (כאילו המתנגדים אינם מעוניינים בשלום) להתעלם מתוצאות הבחירות הן להזמין סקרים עם תוצאות ידועות מראש וכך להשכיח את בחירתו האותנטית של העם. לדוגמא, בקרוב אנו צפויים לשמוע טיעון חדש כי יותר מ-70% מהישראלים מעדיפים את פתרון שתי המדינות לשני עמים. אלא שהסקר הנ"ל התמקד במגוון אפשרויות מצומצם של מתווים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: פתרון של ''שתי מדינות לשני עמים'', פתרון של ''מדינה דו-לאומית'' ופתרון של ''קונפדרציה''. היפוטתית, גם אני הייתי מעדיף את הפיתרון הזה על פני האפשרויות האחרות, בדיוק כמו שהייתי מעדיף לצאת עכשיו לחופשה בחלל על פני נופש בקרקעית האוקייאנוס. על מנת להבטיח את הפופולריות של פיתרון שתי המדינות, בשאלת ההעדפה ניתנה אפשרות לתשובה מרובה, בעוד בשאלה בה נבדקה מהו המתווה הקשה ביותר להשגה ניתן היה לבחור אפשרות אחת בלבד. עורך הסקר, פרופ' יעקב שמיר, מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, ידע בדיוק מה עושה. תחום התמחותו הוא תקשורת המונים. לקרנות שמימנו את המחקר, יוקדשו אייטמים משלהם בשבועות הקרובים.

מאכילים אותנו מרורים
בשבת הגדול, אמר הרב בני לאו כי אילו היה בגיל ילדיו, היה מוריד את הכיפה. את דבריו הסביר לאור התנהלותם של הממסד הרבני והרבנות הראשית בתקופה האחרונה, בעיקר לאור פרשיית הקברים באשקלון וביטול הגיורים של הרב דרוקמן רק מכיוון שאינו נשמע לרב אלישיב (שחור על גבי לבן בפסק דין עליו מתנוסס סמל מדינת ישראל, כדברי הרב בני לאו). הרב לאו יצא גם נגד שתיקתו של מי שהיה מושא עבודת הדוקטורט שלו, הרב עובדיה יוסף, אשר כבר בגיל 17 העז לצאת נגד מנהג אבותיו כשפסק כי המרור הוא חסה. האמת היא שהבעיה היא לא שהרב עובדיה הפך לשמרן או לשתקן, אלא באנשים המקיפים אותו. כדי להמחיש את המצב נספר כי חבר הכנסת הרב חיים אמסלם מש"ס, מבקש ולא מצליח זה שנתיים להיפגש עם הרב עובדיה על מנת לדון עימו בספר שהוציא 'זרע ישראל' ונחשב מהפכני בנושא הגיור על אף שהוא מתאים לשיטתו ההלכתית של הרב עובדיה.

המרן המתומרן
ניתן להביא דוגמא נוספת על מנת להבין כיצד מתומרן הרב עובדיה על ידי מקורביו. בדומה לסקר, באמצעות ניסוח מתאים של שאלה והצגת עובדות חלקיות, ניתן להשיג את התשובה הרצויה מהרב. כך קרה שכשנדרש לכך, פירסם הרב עובדיה חוות דעת תורנית בשאלת הפרטת מקרקעי ישראל. מקריאה מדוקדקת של חוות הדעת עולה, שמי שפנה אל הרב, הציג בפני הרב נתונים לא שלמים על מנת להמנע מפסיקה של הרב נגד ההסכמים הקואליציוניים עליהם הייתה כבר חתומה ש"ס. דוגמא נוספת לפער בין תפיסתו ההלכתית של הרב עובדיה למציאות בשטח היא הקמת המכללה החרדית הראשונה בארץ. עדינה בר-שלום, בתו הבכורה של הרב עובדיה, סיפרה בפני קבוצת המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, כי כשביקשה להקים את המכללה, קיבלה את ברכתו של אביה לפתוח את המוסד לבנים ובנות. כשהרב ביקר לראשונה במכללה, הוא הופתע לגלות כי במקום לומדות בנות בלבד. או אז הסבירה בתו כי נאלצה להתפשר עם רבנים שאסרו על פתיחת מוסדות אקדמיים לחרדים. היום כבר יש ספרייה נפרדת לגברים הלומדים במכללה.

דוק איום
פורום דו-קיום בנגב הוקם במטרה לשמש מסגרת לשיתוף פעולה יהודי-ערבי ולטיפוח סובלנות בנגב. בפועל, מדובר בארגון אשר יותר מחרחר ריב מאשר מביא לפיוס. ארגון זה הוא מבין הארגונים שהובילו את הבדווים בנגב להיות חלק ממאבק יום האדמה שצוין השבוע. יתרה מכך, לפני פחות משבועיים פרסם הארגון הודעה לתקשורת שבמרכזה איום של שייח בדווי כי "לא יהיה שלום עם הפלסטינים עד שלא יהיה שלום עם הבדווים". מעבר לליבוי האווירה, הארגון הקטן משיג גם השפעה באמצעות עתירות לבית המשפט העליון: לדוגמא, בעקבות עתירה בה היה מעורב הארגון, בשנת 2007 אסר בג"צ על המדינה להשתמש בקוטלי עשבים לריסוס ככלי למניעת פלישת עדרים ושבטים בדווים לאדמות מדינה. ככה זה כשבית המשפט העליון מעדיף רעייה לטווח קצר על פני ראייה לטווח ארוך.

הנחת סלב
אסף הוכמן, אסטרטג שיווקי צעיר ומבטיח, מנהל בלוג איכותי בו הוא מביא לעם היושב בציון את תובנותיו לגבי עולם הפרסום בזמן שהוא מסיים את חוק לימודיו היי שם באמריקה הרחוקה. השבוע הסביר אסף את האסטרטגיה שמאחורי הקמפיין שמנהלים פעילי גרינפיס נגד החטיף הפופולרי קיט-קט, בעוון השימוש בשמן דקלים, אשר מביא לפגיעה באוכלוסיית הקופים באינדונזיה. למעשה, אנשי גרינפיס משתמשים במותג המצליח של קיט-קט על מנת לקדם מאבק סביבתי נישתי. ניתן לראות שגם בישראל האסטרטגיה הזו מקובלת: רק בתקופה האחרונה ראינו כיצד ניצלו מס הכנסה ורשויות ההגירה את סלבריטאותם של הזמר קובי פרץ והדוגמנית מירי בוהדנה על מנת להביא לתודעת הציבור את הנושאים עליהם הם אמונים, ואולי אף להרתיע. ציני ציני, אבל עובד יופי.