יום שישי, 27 בנובמבר 2009

לא אקטואלי - 27.11.09

סוכנים זרים
בשבוע שעבר פורסם מחקר משותף מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית ו-NGO Monitor, שחושף כיצד ממשלות זרות מתערבות במדיניות פנים ישראלית באמצעות מימונם של ארגונים פוליטיים הפועלים בישראל. אל ממצאי המחקר, אשר סוקרו בהרחבה במוסף זה בשבוע שעבר, היה נתון מעניין: כמחצית מהמובאות בדו"ח גולדסטון הינם נתונים המצוטטים מפרסומים של אותם ארגונים. בעקבות הדו"ח, יתקיים ביום שלישי כנס גדול בכנסת בהשתתפות שרים וחברי כנסת מכלל סיעות הבית, בה תוצג הבעיה וכן ידונו בדרכי פתרון. בארצות הברית, מתייחסים לתופעה זו בחומרה ועל פי חוק נקבע כי ארגונים פוליטיים הממומנים ע"י ממשלות זרות יוגדרו כסוכנים זרים. אם בארצות הברית, מדינה הקנאית לחופש הביטוי וממציאת תרבות התקינות הפוליטית, פועלים כנגד תופעות מסוג זה באופן ברור ונחרץ, גם מדינת ישראל, אשר מעמדה בעולם מתכרסם לאור פעילותם של אותם ארגונים, יכולה וצריכה לפעול בהתאם. ויפה שנה אחת קודם.

הפרטת הכוח והצדק
בשבוע שעבר פסל בית המשפט העליון את הקמתם של בתי סוהר פרטיים. אני באופן אישי מתקשה לגבש דיעה בנושא, ולו מכיוון שלא נחשפתי במסגרת השיח הציבורי לפרטי העיסקה בין המדינה לזכיין. נראה כי בנושא זה האינסטינקט הראשוני של הציבור יוצא נגד ההפרטה: מתוצאות סקר שנערך במכון מאגר מוחות בשנת 2007 עולה כי למרות ש-58% מהציבור תומכים בהפרטת שירותים ציבוריים, רק 23% תומכים בהפרטת שירות בתי הסוהר. למרות שהסקר עסק במגוון שירותים, מחברת החשמל ועד מערכת החינוך, מעניין לגלות כי לא נבדקה שאלת ההפרטה כלפי אחת המערכות שטוחנות הכי לאט: בתי המשפט.
הפרטה בלי הפרטה
דבר אחד בטוח: כשהמדינה מבקשת להפריט את הסמכות להפעלת כוח נגד אזרחים (גם אם הם עבריינים), ראוי שתספק סיבות טובות מאד על מנת לשכנע את האזרח הקטן (והתמים) בנחיצות המהלך. יותר מכך, יש לוודא כי במנגנון המופרט לא יהיו ניגודי עניינים המונעים את עשיית הצדק. לדוגמא: כיום שירות בתי הסוהר הוא זה שממליץ אם לקצר בשליש את תקופת המאסר בהתאם להתנהגות האסיר. בכלא הבנוי על שיקולים כלכליים נטו, כשהסכום המתקבל מהמדינה עבור כל אסיר זהה, עלולה להיווצר העדפה לשחרר אסיר בעייתי שגורם להוצאות מרובות על פני אסיר שקט עליו נגזר קופון נאה. נראה כי הציבור הישראלי חושק ביעילות אותה יודע לספק השוק הפרטי, אך זאת מבלי להפקיר את גורל הציבור לשרירות ליבם של בעלי ההון, רק שהוא לא יודע איך עושים את זה. בעברית קוראים לזה רגולציה. יום עיון בנושא הקשר בין רגולציה להפרטה ייערך ביום שני הקרוב במכון ון-ליר הירושלמי.

הפעם הראשונה של בייניש
אך עם כל האמפתיה לפסיקת בג"צ בנושא, חוזרות לסדר היום הציבורי שאלות כמו מהן גבולות השפיטה ובאלו מקרים רשאי בית המשפט העליון לפסול חוקים של הכנסת. פסק הדין הטרי הינו הפעם הראשונה שהעליון בראשות הנשיאה החדשה פוסל חוק של הכנסת. וראו איזה פלא, פרט לאמירה של רובי ריבלין, שביקש לחוקק חוק יסוד החקיקה, כמעט ולא יצא אף מחוקק בקול רם וברור נגד פסילת החוק (אחד מכתבי המשפט העיד שהמערכת הפוליטית דממה והיה צריך לפנות לפוליטיקאים כדי לקבל תגובה. "איפה מיקי איתן?" הוא שאל בשידור). הפסיקה תפסה את חברי הכנסת עם המכנסיים למטה, ומבחינתה של בייניש, השמים לא נפלו. כעת, יתכן שכעת ידו של בג"צ על הדק פסילת החקיקה תהיה קלה יותר. מבחן ראשון צפוי כשתוגש עתירה נגד הפרטת הקרקעות בשם פגיעה בחוק יסוד: מקרקעי ישראל. אם בית המשפט יחליט לתת סעד לעותרים בדמות צו מניעה ליישום הרפורמה זו תהיה אינדיקציה ראשונה לגבי הצפוי בהמשך.
להתראות בפעם הבאה
התערבות בג"צית מטרידה יותר, צפויה בעוד שלושה חודשים. בשני לחודש מרץ יתכנס הרכב רחב של בית המשפט העליון בהרכב של 9 שופטים וידון בעתירה נגד הוראת השעה לחוק האזרחות. במילים פחות יפות: פתיחת שערי מדינת ישראל להגירה של פלסטינים לישראל בכסות של איחוד משפחות. בסיבוב הקודם, השופטים הכריעו ברוב של חמישה מול שישה נגד ביטול החוק, כשאהרון ברק מצא עצמו בפעם היחידה כנשיא בית המשפט העליון בדעת מיעוט. מצב מתסכל זו הביא אותו לשלוח את אותו מייל מתנצל לחבריו הניאו-ליברלים באוניברסיטת ייל. בדומה לבג"צ בתי הסוהר, גם לקראת הדיון בעתירה זו קיימת תחושה של שאננות ואדישות ציבורית. מי שמנסים להקדים תרופה למכה הם חברי עמותת 'גדר לחיים' אשר הובילו בזמנו את המאבק בעד בנייתה של גדר ההפרדה והיום מנסים למנוע פסיקה שתהפוך את הגדר למסננת מלאת חורים בהובלתו של הדמוגרף פרופ' ארנון סופר. באתר האינטרנט של העמותה מובאים נתונים מפורטים אשר ממחישים את הסכנה המתרגשת וכן מפורסם קול קורא המזמין פרטים וארגונים ציוניים להצטרף להגנה על המדינה היהודית והאינטרס הציוני.
הנחשונים של בני עקיבא
בשבת שעברה חגגו חניכי בני עקיבא את שבת הארגון המסורתית. לחגיגה הצטרפו גם חלק מעלוני השבת שסקרו באופן נרחב את פעילויות התנועה. באחד העלונים פורסמה שיחה עם מזכ"ל התנועה, הרב בני נכטיילר. בראיון סיפר הרב כי במאבק הציבורי נגד הפרטת קרקעות המדינה, בחר במודע לא להיות מעורב יחד עם ראשי תנועות הנוער האחרות ולתת לחבר'ה הצעירים להוביל את המאבק. האמת, מה לעשות, הייתה קצת אחרת. אל משרד מזכ"ל תנועת בני עקיבא נעשו מספר פניות כבר בשלב מוקדם של המאבק אך התגובה הייתה אדישה. רק בשיא המאבק, כשהנושא הגיע לתקשורת, בחרו חברי גרעין נחשון של התנועה לקפוץ לתוך הקלחת הפוליטית ולהרתם למאבק הציבורי, ובכך הצילו את כבודה של תנועת הנוער המשמעותית ביותר היום במדינת ישראל.
מגמה לציונות
בנייר עמדה שפורסם מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית, מציע ליאון גרשוביץ, מורה משלומי וחבר בתוכנית המנהיגות הצעירה של המכון להוסיף יחידת חובה לבגרות במקצוע שייקרא 'מחשבת הציונות'. במסגרת לימודים אלה, יתמודדו התלמידים עם הדילמות בהם נתקלו אבות הציונות ויכירו מקרוב את היצירה וההגות של תקופה זו.

מגמה פרו-ציונית
אחת התגובות המעניינות שהתקבלו לגבי הצעה זו היא תגובתו של ד"ר מיכאל גרינצויג, המפקח הראשי במשרד החינוך ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה. לטענתו של גרינצויג, הפיתרון הנכון הוא דומה אבל שונה: על מנת לחזק את הזיקה לארץ ולירושלים ראוי ללמד את תולדות ארץ ישראל בדגש על הישוב היהודי לדורותיו, תוך שילוב של הכרת השטח בדרך בלתי אמצעית. ניסיונו של גרינצויג מראה כי תלמידים, דתיים ושאינם דתיים, שלומדים במגמת לימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה יותר קשורים לארץ. לדעתו, לימוד יחידת חובה בלימודי ארץ ישראל יכול להימצא כיעיל יותר להתמודדות עם מגמות פוסט ציוניות. מצד שני, חזקה על אלו שהגיעו למגמת לימודי ארץ ישראל כי לא בחרו בה במקרה כך שלא בטוח מהי הביצה ומיהי התרנגולת. עם זאת ראוי לברך על כל מגמה ציונית בבתי הספר אשר מקנה כלים לדור הצעיר בהתמודדות עם המגמה הפוסט ציונית באקדמיה.

יום שבת, 21 בנובמבר 2009

לא אקטואלי - 20.11.09

הטרדה לאומנית
ביום ראשון ייערך במצודת זאב כנס בנושא עבריינות מין על רקע לאומני. הערב, אשר אורגן על ידי פורום נשים ציוניות, מעלה על סדר היום בעיה רגישה שאינה מושמעת במחוזות הפוליטיקלי-קורקט: יותר ויותר צעירות יהודיות נחשפות להטרדות מיניות מצד ערבים (אופס, בני מיעוטים) בשל היותן בנות המין היפה מהלאום הלא נכון. תופעה זו מורגשת בעיקר בערים מעורבות ובשכונות מסויימות בירושלים, מקומות בהם מתרחש קרב דמוגרפי סמוי על ההגמוניה הלאומית. תופעה דומה מורגשת גם בקרב חקלאים בגליל ובנגב אשר סובלים ממלחמות התשה הכוללות גניבות ופריצות ומסתיימות בהצעות מפתות למכור את הקרקע לערבי. היטיב להגדיר זאת שר בכיר בממשלה שכינה תופעה זו כפיגוע פלילאומני: בכלים פליליים משיגים מטרות לאומניות.

אנחנו לא כאלה
לפני שלוש שנים פורסם מחקרה האקדמי של טל ניצן אשר הקנה לה את תואר המאסטר. מחקר זה זכה לחשיפה תקשורתית רבה בשל הטענה המגוחכת אותה ניסתה להוכיח. טענת המחקר הייתה כי לוחמי צה"ל הם גזענים. ההוכחה: בעוד במקומות אחרים בעולם נהוג שחיילים אונסים את נשות האויב, פה בישראל, לא נמצא ולו חייל אחד שאנס פלסטינית. ההסבר המחקרי אותה סיפקה החוקרת הצעירה הוא כי גזענותם של חיילי צה"ל היא זו שמנעה מהם לרצות לבצע את זממם בנשות האויב. לימים, הואשם פרופ' אייל בן-ארי, המנחה האקדמי של אותה עבודת תזה, בניצול יחסי מרות עם כמה מהסטודנטיות שלו, אך התיק נסגר לאחר שהנפגעות סירבו לשתף פעולה עם החקירה, ככל הנראה מחשש לפגיעה בעתידן המקצועי. להגנתו ייאמר לפחות כי אותו לא ניתן להאשים באנטישמיות.

מטבע עם צד אחד
על פי פרופ' מעוז עזריהו, מדובר בטקטיקה של לוז-לוז בה משתמשים החוקרים האנטי ציוניים על מנת להוכיח כי היהודים הם בצד הרע של המתרס, יהיו תוצאות המחקר אשר יהיו: חיילי צה"ל הם אנסים או גזענים. באופן דומה משתמש השמאל הרדיקלי בטיעונים בסוגיית העסקתם של ערביי ישראל: מי שדוגל בעבודה עברית הוא פאשיסט, ומי שי שמעסיק ערבי הוא קולוניאליסט. מש"ל. היופי במחקרים מסוג זה הוא שהם מלמדים הרבה יותר על החוקר מאשר על הנחקר.

אם תרביצו
שכונת הגבעה הצרפתית השוכנת בסמוך לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית היא רק אחת משכונות ירושלים בהן פושה תופעת ההטרדות המיניות מצד ערבים. על מנת להתמודד עם בעייה זו, היה צורך בכך שהנושא יעלה למודעות. חברי תא הסטודנטים של 'אם תרצו' נטלו יוזמה והחליטו לטפל בנושא לאחר שנבחרו לאגודת הסטודנטים באמצעות עבודה מול הנהלת האוניברסיטה והמשטרה. כל שנותר לקוות הוא כי הרשויות יטפלו בנגע ההטרדות, לפני שאזורים שלמים בישראל יזכירו את ארצות הברית של האייטיז, בה התופעה התרחבה עד כדי כך שלמשטרה לא נותרה ברירה אלא להעביר שיעורי קרב מגע והתגוננות לאזרחיות. בזכות הישגיה של תנועת 'אם תרצו', נבחרו חבריה כצעירים הישראלים של השנה החולפת על ידי ה-Jerusalem Post. לשם הכרות מעמיקה יותר אודות פעילות התנועה מומלץ לגלוש לאתר האינטרנט של התנועה שם נמצא עותק דיגיטלי של העיתון שהופץ החודש בקמפוסים השונים.

המוסר הצבאי של רפול
ביום שני ייערך יום עיון לזכרו של רפאל איתן שיעסוק בנושא 'טוהר הנשק – מוסר ולחימה'. האירוע ייערך במכללה האקדמית בעמק יזרעאל כחלק מציון 5 שנים לפטירתו של הרמטכ"ל לשעבר. יפה החליטו המארגנים שהחליטו לנצל את האירוע לטובת חלוקת מלגות לחיילי מקא"מ, מיזם המוכר יותר בשם 'נערי רפול' על שם החלטתו כרמטכ"ל לגייס לצה"ל נערים מאוכלוסיות חלשות על מנת לעזור לשילובם התקין בחברה הישראלית.

אקדמיה ורפול
מארגני האירוע הם חברי 'העמותה להנצחת והנחלת מפעלות חייו של רפאל איתן'. אחת הפעילויות אותן מתכננת העמותה היא להקים מכון מחקר בנושא התיישבות וביטחון במסגרת אקדמית במכללת עמק יזרעאל. באחד מאירועי העבר שערכה העמותה, השתתף גם ישראל הראל שעומד בראש עמותת הצנחנים משחררי ירושלים. למרות האופי החגיגי של האירוע, לא היסס ישראל הראל להצביע על הבעייתיות בכך שזכרו של רפול יונצח דווקא באמצעות המחקר האקדמי. אין ספק שרפול, ממובילי פעולות התגמול הצה"ליות, פירש את מהות המוסר הצבאי באופן שונה לחלוטין מכפי שהוא מנותח כיום על ידי חוקרים באקדמיה שהיום מאירים באור שלילי את פעילות צבא הגנה לישראל.

פעולת תגמול
לפני שבועיים סיפרתי פה כיצד השמאל מנכס לעצמו את מורשתו של רפול באמצעות התנגדות לקריאת רחוב על שמו באחת משכונותיה החדשות של ירושלים. דוגמא זו אינה מקרית: ליום העיון שייערך השנה הוזמנו להעיד חיילים משוחררים מחברת 'שוברים שתיקה'. לא לוחמים מן המניין, אלא כאלה שכבר הוכח כי עדויותיהם נסמכו על עדויות שמיעה וכאלה המספקים דלק למשמיצי ישראל בעולם. 'שוברים שתיקה', להזכירכם הינו ארגון שהוקם כחברה פרטית על מנת להימנע מהצורך בשקיפות ולהימנע מדיווח על כך שעיקר המימון שלהם הוא בממשלות אירופאיות. בזכות התערבותם של כמה חברים זריזים, בוטלה השתתפותם האורחים המפתיעים שהוזמנו להנציח את זכרו של רפול, הרמטכ"ל של החיילים.

רפול כפול
על יחסו של רפול למי שמביטים בערגה כלפי חו"ל ניתן ללמוד מתשובתו בראיון לעדנה פאר בשנת 1987:
"חרוץ ובעל יד עובדת
לא ממהר לנטוש
את ארץ המולדת
אבל בטלן בלתי נחוץ
תמיד חולם על ארץ חוץ".

ההיסטוריה חוזרת
מצאו את ההבדלים: שני רמטכ"לים, מפקדים בצנחנים, חקלאים, עממיים, חילונים אבל שורשיים, ניצים אבל סוציאליסטים, שנותנים דרור לפיהם בלי לעשות חשבון. יכול להיות שבוגי הוא הרפול החדש?

מהי גילנות?
ביום שלישי הקרוב יערוך מכון ון-ליר כנס בנושא גילנות בחברה הישראלית. גילנות היא תופעה חברתית שצפוייה להעסיק בקרוב את החברה בישראל. במילים פשוטות מדובר בגזענות כלפי זקנים: שימוש בדעות קדומות, סטריאוטיפים והטיות. לדוגמא: נטייה לחשוב שאדם מבוגר זוכר פחות טוב. דוגמא נוספת: נטייה לחשוב שאדם מבוגר זוכר פחות טוב. הכנס מתאים לזקנים בגופם או ברוחם.

יום שבת, 14 בנובמבר 2009

לא אקטואלי - 13.11.09

לא אקטואלי מתמיד
השבוע חוגג המדור שנה להיווסדו. לרגל המאורע המשמח, מובא אייטם שלם מלפני שנה בדיוק, מילה במילה: "בימים שלישי ורביעי בשבוע הקרוב ייערך כנס שדרות לחברה במכללת ספיר. על אף שכנס זה אינו נחשב ליוקרתי כמו הקולגות מקיסריה והרצליה, ולמרות שלא ברורה רמת ההשפעה שלו, עצם קיומו חשוב בשל העלאתם של תכנים ערכיים לסדר היום הציבורי. יש הרבה ביקורת בליכוד על צירופו של האלוף (מיל.) עוזי דיין, בעל הדעות היוניות, אך היותו של דיין המייסד והרוח החיה מאחורי כנס זה צריכה לעמוד לו לזכות בקרב מתפקדי מפלגת העם. כנס שדרות הינו הזדמנות פז למפלגת הליכוד לחדש את החיבור לאותם ערכים חברתיים שהיא מתיימרת לייצג". החליפו את צמד המילים "מפלגת הליכוד" ב"ממשלת הליכוד". שאר הדברים נותרו עדכניים גם עבור כנס שדרות הקרוב.

פרופסור לדמוקרטיה
במאמר מתנשא שפורסם ביום שישי שעבר בעיתון הארץ, הסביר פרופ' אוריאל פרוקצ'יה מה מקור תחלואיה של החברה הישראלית: "אין בארצנו מסורת דמוקרטית של ממש, אולי מפני שרוב מניינו של העם היושב בציון מקורו בפזורות מזרח אירופה והמזרח התיכון, ששלטון החוק וזכויות האדם לא היו חלק ממורשתן התרבותית". במאמר, שכותרתו היא 'הצעה מגונה', יוצא פרוקצ'יה נגד הרוח הרעה שמביא עמו שר המשפטים. אלא שפרוקצ'יה הוא האחרון שיכול ללמד דמוקרטיה מהי: רק לפני חמישה חודשים הכשיר אותו פרוקצ'יה את ההצבעה השערורייתית שנערכה באסיפה הכללית של הקק"ל, כשכתב חוות דעת תמוהה המסבירה מדוע הצבעה בקלפי לא צריכה להיות חשאית ולכן כל מצביע צריך לציין את שמו על פתק ההצבעה. אני מכיר כמה מדינות במזרח אירופה והמזרח התיכון שהיו גאות בחוות הדעת המקורית של הפרופסור הנכבד.

משל לא תם
השבוע פורסם כי מורדי העבודה פנו לשר הרצוג על מנת שיצטרף אליהם ויהיה להם למלך. זהו ניסיון נוסף של עמיר פרץ, יולי תמיר, אופיר פינס ואיתן כבל לפלג את מפלגת העבודה לאחר ששלי יחימוביץ' ודניאל בן סימון סירבו בעקשנות לרדת מהגדר. גם הניסיון הזה לא צפוי להצליח, כי שר הרווחה יודע היטב את מה שגם אהוד ברק לא שכח. בפרשת העמותות של ברק היה זה אותו בוז'י ששמר בקפדנות על זכות השתיקה בחקירת המשטרה. ואם ברק ייאלץ ללכת הביתה בגללו, הוא לא יהסס להוריד יחד איתו גם את בוז'י.

חג שמח
לרגל חג הסיגד, חגם של יהודי אתיופיה אשר יחול ביום שני הקרוב, אני מרשה לעצמי לצטט שוב את עצמי, והפעם, חוויותיי מחג הסיגד בשנה שעברה: "... הכנסת הקודמת, בקונצנזוס נרחב של ח"כים מכל קצוות הקשת הפוליטית, השכילה לקבוע היום הזה לאחד מחגיה הרשמיים של מדינת ישראל. בינתיים, רוב הציבור בארץ אינו מודע לקיומו של הסיגד, ובוודאי שאינו מכיר את מנהגיו לפרטיהם. עם זאת, מי שהיה בירושלים לא יכול שלא לשים לב למספרם הרב של עולי אתיופיה שגדשו את הבירה... כדי להיכנס לאווירת החג שנפל עליי פתאום באופן רשמי, היה להקדים בברכת "חג שמח!" כל עולה שנקרה בדרכי. אחרי ההפתעה הראשונית והמבוכה הביישנית, נדמה לי שבצבץ לו גם חיוך על פניהם."

ציונות לפני הציונות
השנה אירועי חג הסיגד תפסו תאוצה, הרבה בזכות מעורבותו של נשיא המדינה שלקח חלק פעיל באירועי החג ואירח את טקס פתיחת אירועי חג הסגידה. כמו כן, נערכו השבוע יום עיון מטעם יד בן-צבי וערב פולקלור בבית אבי חי. הטקס הדתי, הוא עיקר החג, ייערך בבוקר יום שני בטיילת ארמון הנציב ובערב ייערך אירוע סיום חגיגי בבנייני האומה. על הזיקה החזקה של יהודי אתיופיה לירושלים, יעיד ניסיונם של ראשי הקהילה באתיופיה כבר ב-1862 לממש את חלום שיבת ציון. לפי המתואר בגיליון 33 של כתב העת 'פעמים', ניסו אלפים מבני הקהילה בראשותו של אבא מהרי, ממנהיגי הקהילה, להגיע לישראל. לאחר תלאות רבות, וכאשר ים סוף לא נבקע לפניהם, חזרו בני הקהילה לביתם מאוכזבים. עד היום יש אנשים בקהילה שיודעים לספר על קרובי משפחה שהשתתפו במסע זה, אשר המשיך לשמש מקור השראה לבני הקהילה.

פסטיבל טעם הדיר
בימים חמישי ושישי הקרובים ייערך לראשונה בישראל כנס בנושא מזון וקיימות. הכנס, 'מזון למחשבה' שמו, ידון בהשלכות של תעשיית המזון והחקלאות על אקלים, מים, סביבה, פערים חברתיים ואנרגיה. בקיצור, מארגני הכנס, מכון ערבה ללימודי סביבה ומרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, הולכים לנסות להוציא לנו את כל החשק מהאוכל. נחמא פורתא היא תחרות השפים שתערך על הכנת המנה הידידותית ביותר לסביבה: כל שף יצטרך להכין מנה בעלות מקסימלית של 30 שקלים, מנה זו אמורה להכיל את טביעת הרגל הפחמנית הנמוכה ביותר. בתור אדם שהסביבה חשובה לו אבל עם שתי רגליים פחמניות על הקרקע, נראה לי כי האתגר המרכזי של מארגני הכנס יהיה לגרום לישראלי הירוק הממוצע להתחשב בשיקולים סביבתיים גם כשהם פולשים לצלחת האישית שלו. יהיה להם קשה במיוחד לשכנע אנשים כמוניי שחושבים שהדרך היעילה ביותר להפחתת טביעות רגליים פחמניות היא אכילתם של בעלי החיים.

רשת של מנהיגים
איגוד האינטרנט העולמי יצא בקריאה למועמדים צעירים המתמחים באינטרנט מתחומי האקדמיה, הטכנולוגיה, החברה האזרחית והמגזר הציבורי, להגיש מועמדות למיזם מנהיגי דור העתיד של האינטרנט. התוכנית נולדה כחלק מחזונו לעודד ולפתח את הדור החדש של מנהיגי האינטרנט, שיצטרכו להתמודד בעתיד הלא רחוק עם שלל אתגרים בתחומי הטכנולוגיה, המדיניות, העסקים והחינוך. המועמדים, בגילאי 20-35, שייבחרו לתוכנית, יעברו מסלול לימודים אקדמאיים ומעשיים שיאפשר לשפר כישורים דיפלומטיים, להיות מעורבים בהליכי קבלת החלטות ולחוות מקרוב את הפיתוח הטכני של האינטרנט. בגמר התוכנית יבחרו שלושה שיוזמנו לג'נבה לקורס בן שבוע שיעסוק ב'דיפלומטיה של האינטרנט". נראה כי זהו רק עניין של זמן עד שעולם הקהילות הוירטואליות יצמיח מתוכו גם מנהיגים וירטואליים. בקרוב הבחירות.

יום שישי, 13 בנובמבר 2009

חדל קשקשת ברשת

(פורסם הבוקר בעמוד הדעות של מקור ראשון)

"בטקס רב רושם עם משפחות החיילים שהניפו את השלטים בכותל המערבי גדוד שמשון לא מפנה בחומש שהתקיים..." באלו המילים פותחת ההודעה לתקשורת מטעם המטה להצלת העם והארץ את תיאור האירוע שארגנו שלשום בירושלים. ואכן, טקס זה קיבל תהודה רבה בתקשורת: ערוץ 2, חדשות 10, גלי צה"ל, ynet, וואלה, nrg, ערוץ 7 ועוד רבים ובינוניים, עטו על המציאה כמוצאים שלל רב. אך מה לעשות והאמת היא הרבה יותר מביכה, כפי שניתן לראות בשתי התמונות שלפניכם: בתמונה הראשונה ניתן לראות את במת הדוברים בטקס רב הרושם. שימו לב לכמות המיקרופונים המונחים על השולחן כאילו מדובר בנאום של אובמה.

התמונה השנייה כבר חושפת את כל האמת במערומיה: לפחות תריסר צלמים וכתבים ממלאים גם את תפקיד הקהל.

אז מה היה לנו פה? גוף שהחליט להעניק פרס בסך 20 אלף ש"ח, עורך טקס שכולו סיבה למסיבה, אפילו מבלי לטרוח להזמין קהל, ואנשי תקשורת רבים שנופלים בפח ומוותרים על יושרם המקצועי תמורת עוד אייטם חסר כל ערך חדשותי.

כך קרה, שבסכום הפרס שהוענקו למשפחות החיילים, עשרים אלף ש"ח בסך הכל, זכו כמה פעילי ימין בזמן מסך שערכו שווה פי כמה. כל הסאגה התקשורתית הזו מעלה שאלה מעניינת: כיצד קרה שהתקשורת המואשמת בהיותה שמאלנית נותנת כל כך הרבה יחס לימין? התשובה היא פשוטה: יותר יעיל להציג את הימין באמצעות סיקורם פעילות שולי הימין ועל ידי כך ליצור את הרושם כי אלה הם נציגי הימין.

סביר להניח כי במידה וארגון ימני ממלכתי היה מכנס מסיבת עיתונאים סולידית שעיקרה התנגדות לסרבנות, זו לא הייתה זוכה לאותו הד ציבורי, ולו מכיוון שבמציאות התקשורתית בישראל, חדשות טובות הן לא חדשות. (וכל זאת מבלי להכנס לשאלה מי פה הצודק. גילוי נאות: הכותב חושב שכל המעורבים בפרשה לא הוכיחו חכמה רבה: לא הצבא שמקבל על עצמו פעילויות אזרחיות ופוליטיות של פינוי יישובים, לא החיילים שבאמצעות מדיהם וסרבנותם חוטאים גם בפוליטיזציה של הצבא, לא הרבנים שהעניקו את הפרס וודאי לא העיתונאים שעשו מזה סיפור)

המציאות כיום היא שמקורן של רוב הידיעות החדשותיות הוא בהודעות לתקשורת שמאחוריהן אין יותר מאשר תגובה על תגובה לתגובה על מעשה שמישהו עשה. יש לכך סיבות רבות, חלקן אובייקטיביות: תרבות רייטינג פופוליסטית, עצלנות העיתונאים, קשיים כלכליים המונעים העסקת כתבים למשימות עיתונאיות אמיתיות והכי חשוב- תרבות שהופכת את המילים לעיקר ואת המעשים למשניים.

לדוגמא, באותו היום בו נערך "הטקס" לכבוד החיילים הסרבנים (שניים בסך הכל, לא לשכוח), נערך בבית אבי חי בירושלים אירוע חגיגי לציון חג הסיגד שיחול ביום שני הקרוב. לאירוע זה, בניגוד לאירוע שגנב את הכותרות, הגיעו מאות ישראלים, עולים וצברים, צעירים וותיקים שהתכנסו יחד על מנת לחגוג יחדיו את חגם של בני העדה האתיופית. אבל אלו לא חדשות.

המקרה הזה הוא הוכחה נוספת לכך שהתקשורת הישראלית צריכה לערוך בדק בית ולהגדיר לעצמה מהם חדשות הראויות לדיווח ולהתחיל לברור את האייטמים החדשותיים מבין כל הברברת. בתור התחלה מוצע לעורכי החדשות להמנע מכל אייטם שמתחיל במילים: "פלוני אלמוני אומר כי...". בין אם אותו אלמוני הוא שר מכובד או כדורגלן בכיר.




יום שבת, 7 בנובמבר 2009

לא אקטואלי - 6.11.09

מורשת רפול
לפני שבועיים התבשרנו כי עיריית ירושלים חזרה בה מהחלטתה לקרוא לרחוב בשכונת 'נוף ציון' על שמו של רפול, לאחר שאלמנתו, עופרה מאירסון-איתן, התנגדה שיקראו רחוב בהתנחלות (כהגדרתה) על שם בעלה. מאירסון, שמאלנית מוצהרת שהספיקה לכהן כחברת מועצה בירושלים מטעם מרצ, רואה בשכונה שבין ארמון הנציב לג'בל מוכבר לא פחות מהתנחלות וזאת על אף העובדה ששטח זה נקנה בכסף מלא על ידי המיליונר היהודי ארווין מוסקוביץ. חבר הכנסת לשעבר משה פלד (צומת) סיפר לי כי בתקופת כהונתו כחבר כנסת התלווה לרפול בסיור במקום, שם פגשו את מוסקוביץ ורפול חיזק את ידיו לטובת בניית שכונה במקום. חבל מאד ששיקולים פוליטיים מנחים את מאירסון במקום צוואתו הרוחנית של בעלה.

עלילת דם
שמועות מספרות שהרהיטים של איקאה כל כך טובים בזכות העובדה שהמפתח השבדי הוא כלי עזר מצויין לגניבת ברגים ממוחות נורבגיים שאחראים על חלוקת פרסי נובל לשלום.

מי שולט על השלטון?
בשבועות האחרונים רוגשת המערכת הפוליטית וגועשים כלי התקשורת סביב רצונו של שר המשפטים לפצל את תפקיד היועץ המשפטי בתואנה כי מדובר בנושא רגיש שראוי לקיים סביבו דיון מקיף. בינתיים, השיק המכון הישראלי לדמוקרטיה את הפורום לתיקון שיטת השלטון בישראל. על פי אתר המכון, מטרות פורום זה הן "לגבש הצעות קונקרטיות, ישימות ומבוססות לשינויים ולתיקונים בשיטת הבחירות, במבנה המפלגות ותפקודן ובשיטת השלטון". אמנם, ניתן למנות סיבות רבות בגינן כדאי לערוך שינויים מבניים בדמוקרטיה הישראלית, אך השאלה הראשונה שצריכה להשאל היא האם ראוי שהדיונים על שינויים כה מרחיקי לכת יתקיימו במסגרת שאינה נבחרת ואינה דמוקרטית (גם אם היא מתקראת בשם "המכון הישראלי לדמוקרטיה").

אם בארזים
אורח הכבוד במפגש הפתיחה של הפורום שנערך בשבוע שעבר היה לא אחר מאשר ח"כ רובי ריבלין, הוא יושב ראש הכנסת. אותו ריבלין אשר רק לא מזמן הלין על כך שראשי ממשלה מוזילים את ערכה של הכנסת בכך שהם בוחרים לשאת את נאומיהם בבימות אלטרניביות, לא היסס להשתתף בדיון בנושא שינוי שיטת השלטון בישראל כאילו אין זה מתפקידה של הכנסת לדון ולהכריע בנושא.

דרוש פיתרון יצירתי
בשל הדומיננטיות של מפלגות מגזריות בכנסת ובקואליציה, הסיכוי לכך שהכנסת הנוכחית תבצע שינוי מרחיק לכת בשיטת השלטון הוא קלוש. נכון הדבר גם לכנסת שתבוא אחריה. וגם לזו שאחריה. לכן ראוי להציע פיתרון ביניים שיוכל להביא להתנעת התהליך כולו. על הכנסת למנות ועדה ציבורית חיצונית המורכבת מאישים פוליטיים ואנשי מקצוע שתהיה בעלת ייצוג הולם לכלל מרכיבי החברה הישראלית. על ועדה זו יוטל לגבש המלצות אשר יוגשו לכנסת ממש בסמוך לבחירות לכנסת ה-19, אז הלחצים הקואליציוניים הם יחסית חלשים, כאשר ההמלצות ייושמו רק החל מהבחירות לכנסת ה-20. כך אפשר יהיה לנטרל שיקולים פוליטיים ולהביא ליישום פיתרון מעשי אשר ישקף את מגוון הדעות בציבור. זהו מקרה ייחודי בו דווקא ועדה תוכל להביא לפתרון סוגייה במקום לדחות את הטיפול בה.

הכל שליט
ואם כבר רפורמה בשיטת השלטון בישראל, אז אסור לשכוח להכליל בה גם כמה תיקונים פעוטים ברשות השופטת: הרכב בית המשפט העליון, הגדרת גבולות השפיטות בבג"צ ואופן מינוי השופטים. אה כן, וגם כמה תיקונים במוסד היועץ המשפטי.

פלורליזם של אחידות מחשבה
על נטיותיו הפוליטיות של המכון הישראלי לדמוקרטיה ניתן ללמוד מכך שבהצעת החוקה של המכון סירבו מנסחי ההצעה להגדיר את מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. אחד האישים המרכזיים במכון (לפחות על פי שכרו הגבוה כפי שפורסם בתחקירים עיתונאים לפני מספר חודשים) הוא פרופ' מרדכי קרמניצר. על קרמניצר, ממייסדי 'התנועה החדשה מרצ', ניתן לספר כי הוא תומך, כחלק מן המשא ומתן עם המיעוט הערבי, בשינוי דגל ישראל, סמל המדינה וההמנון. רק לאחרונה ניצח קרמניצר על פאנל רב משתתפים שנערך בנושא דוח גולדסטון, פאנל שהעיד על הרוחות הפלורליסטיות במכון הדמוקרטי. קרמניצר עצמו סיכם את הדיון, שבאמת ובתמים היה מרתק, כשאמר: "אני לא שמעתי פה, ואני שמח, טיעון נגד הרעיון שחייבת להיות בדיקה רצינית ובלתי תלויה (לגבי מבצע עופרת יצוקה)". ככה זה כשאתה מזמין כנציג הממשלה את השר בוז'י הרצוג, שמעיד על עצמו כי היה חבר הממשלה היחיד שקרא לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון לאחר המבצע הצבאי.

הציונות של גולדסטון
השופט גולדסטון טרח להבהיר מעל כל במה אפשרית כי הוא ציוני גאה. האמת היא, שמבלי להתכוון לכך, גולדסטון הצליח להחזיר את הפטריוטיות לשמאל הציוני, שמבין כי הגיעה השעה להפסיק להתחסד אל מול הביקורת הצבועה אותה סופגת כיום מדינת ישראל. גולדסטון אולי לא יודע את זה, אבל לא רק שהוא ציוני, הוא גם ימני. לראייה, על פי פרופ' קרמניצר, הבעיה העיקרית בדוח החד-צדדי של גולדסטון היא שהוא מרחיק את האפשרות לפתרון שתי המדינות. ובמילותיו שלו: "נניח... שתהיה מדינה פלסטינית לצד ישראל, יש לשער שגם באחרית הימים במדינה פלסטינית כזו יהיו חלקים באוכלוסיה הפלסטינית שלא ישלימו עם ההסדר ויפעילו כוח מהמדינה הפלסטינית הזו כלפי ישראל... השאלה היא אם התפיסה של ועדת גולדסטון מאפשרת לישראל להגן על עצמה מפני מהלכים כאלה. כשאני קורא את גולדסטון... אני שואל את עצמי מה הוא משאיר למדינה שמתגוננת מול סיטואציה כזו?". גולדסטון אפילו לא ידע שהוא כזה.

הקלה
רווח לי כששמעתי שיעקב טייטל הוא האחראי על 14 פיגועים. הייתי הרבה יותר מודאג לו 14 משוגעים היו אחראים על פיגוע אחד כל אחד.